גנים לפעוטות – מציאות אפורה בעטיפה ורודה / ד"ר דליה שחף

מרצה במכללה לחינוך "אוהלו"

לתגובות : drdalia@012.net.il

 

כל אם העומדת בפני הדילמה הקלאסית הנובעת מחזרתה לעבודה לאחר לידה חייבת לאמץ את מרב האומץ על מנת לומר לעצמה את האמת הבלתי נעימה שמתבקשת מהמצב:

א.      נשים נועדו ללדת, גם אם לא רק ללדת.

ב.      ילדים זקוקים לאם שתטפל בהם ותדאג להישרדותם.

 

מה אומרות שתי הנחות אלה באמת?

1. רק אימא ושאר קרוביו בקשר דם[1] של פעוט מסוגלים לאהוב אותו באמת.[2] זאת, מן הטעם הפשוט שהם יחיו איתו ברצף לטוב ולרע כל חייהם, ישקיעו בו וגם יישענו עליו בבוא היום.

2. כל מי שמטפל בילד שאינו בעל קשר דם - ויהא הטוב שבמטפלים[3] - גם אם אהבתו אל הילד היא "אהבת אמת", אהבה זו היא אפיזודה חולפת בחיי הילד, גם אם השפעתה גדולה - לטוב ולרע. מטפלים אחרים יטענו לאהבתם את הילד, אך הם חשודים שאהבתם "תלויה בדבר". וכידוע, בטל הדבר (התשלום...) – בטלה האהבה.

 

מסקנה

רצוי, חשוב, וכדאי שהאחריות לחינוכו של הילד תהיה בידי ההורים או בידי המשפחה המורחבת. יחד עם זאת, נכון להיום לא נצפה שאימהות תוותרנה על הישגיהן, על עצמאותן הכלכלית ועל חופש הבחירה, אפילו לא בעבור פרי בטנן.

נשים לא תחזורנה למטבח, לכן אין מנוס מלמצוא "תחליף אימא" לפרק הזמן שבו בוחרות[4] האימהות להיעדר או להתנתק מילדיהן.

בהכללה גסה ניתן לחלק את האימהות לשלוש קבוצות:

1.      כאלה שאינן מעוניינות להפסיק את עיסוקיהן מתוך חשש להיתפס כבעלות מעמד נמוך שאפיין את הדור הקודם של עקרות הבית.[5] אלה מעבירות את גידול הילד לפעוטון בטענה ששם יעשו זאת טוב ממנה.

2.      אימהות שגם הן אינן מפסיקות את עיסוקיהן, אך מודות שהילד משלם את מחיר היעדרותן.[6]

3.      נשים משכילות בדרך כלל, שאינן חוששות למעמדן החברתי, והבנתן את משמעות החסך האימהי גרמה להן לקחת פסק זמן מעבודתן או לצמצם את היקפה ולהקדיש חלק ניכר מהזמן לטיפול בילדים, בשילוב של עזרה מאזנת. בקבוצה זו קיימת תת- קבוצה, קטנטנה בינתיים, של אימהות שחוזרות לעבודה ולוקחות את התינוק עמן לעבודה.

 

"תחליף אימא"

מציאת "תחליף אימא" היא משימה קשה המחייבת מאמץ נפשי ופיזי לא קל, אך קשה הרבה יותר היא ההכרה ש"תחליף אימא" הטוב ביותר, פחות טוב מלגדול עם אימא.[7] על כן המשימה היא למצוא "תחליף אימא" שהוא הרע במיעוטו.

פעוטות צריכים להיות צמודים לאמם כל תקופת ההנקה. שימפנזים צמודים לאמם תשעה חודשים, ותינוקות אדם יונקים עד גיל שנתיים.[8] בחברות מסורתיות ילדים נישאים על גבה של האם לכל מקום עד שהם יודעים לשאת את עצמם בביטחון במרחב, בסביבות גיל שלוש.

בחברה המסורתית קיים "תחליף אימא" מצוין בדמות אחד מבני המשפחה המורחבת, משום שכמו ההורה היולד מכירים בני המשפחה בחשיבות תרומתם להישרדותו של הילד, כחלק מהישרדותה וחוסנה של כל המשפחה. המפתח הוא קשר מחייב ורציף בין בני המשפחה שיימשך כל החיים, לטוב ולרע. הקשר הרציף וההדדי הופך את הטיפול כדאי לכל הצדדים.

לצערנו, החברה העירונית בישראל בנויה על משפחה גרעינית.[9] מצב זה הנו תוצר של פוסט-מודרניזם המאמין שאפשר להחליף עזרה של קרבת דם בתחליפים הנרכשים בכסף. האידיאולוגיה הציונית לקחה אף היא חלק בהרחקת הדור הצעיר מהוריו בכך שקראה לזוגות צעירים להתיישב בפריפריה,[10] ולכך ניתן להוסיף גם את תופעת ה"זחילה" אל עבר השוליים בעקבות מחירי הדירות הנמוכים, שגורמים לצעירים להתרחק ממגורי הוריהם.

 

הרקע למצב הנוכחי

בעבר[11] האימהות היו עקרות-בית. אימהות עובדות היו מחזה נדיר, וילדי אימהות עובדות נשלחו למעונות ויצ"ו, שהדיפו ריח רע של מוסד לילדי משפחות בעייתיות, שרגלי ילד "מבית טוב" לא תדרוכנה בו. ילדי אימהות עובדות זכו גם לכינוי "ילדי מפתח", שביטא את אי שביעות הרצון של החברה מכך שהילד חזר לבית שהאם נעדרה ממנו.

דור האימהות הבא היה דור של אימהות משכילות יותר או בעלות מקצוע, שבניגוד להוריהן שלטו בעברית. מטרת יציאתן לעבודה הייתה לממש את הפוטנציאל הנשי, כחלק מהמהפכה הפמיניסטית-סוציאליסטית. אימהות שילבו עבודה ובניין הארץ עם גידול ילדים, ויצרו את המושג "משרת אם", שצמצם את ההיעדרות מהבית. לשעות היעדרותה של האם נבחרה "תחליף אימא" בדמותה של הסבתא (שהתגוררה רחוק או הייתה בלתי נגישה), שהתנהלה במקרים רבים כ"סבתא חורגת" במובן הטוב של המילה. יחד עם זאת, בניגוד לסבתא האמיתית, יום אחד היא סיימה את תפקידה ונעלמה מחיי הילד.

הדור הנוכחי הוא של אימהות שנולדו כבר לאימהות עובדות, שנעזרו במטפלות מסוג "סבתא חורגת". אימהות אלה מתנהלות בשני אופנים:

1. אימהות שרואות הפרדה מוחלטת בין לידת התינוק לטיפול בו, ורואות בגידול הילד תפקיד לאלו שהוכשרו לכך, כפי שעשו זאת בבתי הילדים בקיבוצים. אין הן מהססות להעביר את גידול הילד לידי המטפלת או הגננת, ומרגישות ששום רע לא יקרה לילדם, שהרי כך עשו גם משפחות האצולה במשך כל ההיסטוריה. האימהות מצדן ממשיכות באורח-חיים שאפיין אותן לפני הלידה. לאימהות אלה אין בעיה של נקיפות מצפון על נטישה רבת שעות של הילדים, וההשקעה הכספית הגדולה בטיפול ה"מקצועי" מחליפה את הנתינה הפיזית המתחייבת מהן כאימהות. אימהות אלה אינן ברות שיח על הנזקים הנגרמים מ"חסך אימהי" כי לשיטתן לא קיים מושג כזה, למרות הממצאים הרבים שנאספו על בתי ילדים בקיבוצים.[12]
2. אימהות הנוטות אף הן להמשיך בשגרת חייהן שבטרם הלידה, אך בניגוד לקבוצה הראשונה הן מודעות לעובדה שהעברת הילד לידי טיפול של "מקצוענים" יוצרת "חסך אימהי". קבוצה זו אינה מוותרת על שגרת חייה, אך משתדלת למצוא "תחליף אימא" בדמות "סבתא חורגת", על-מנת שזו תמזער את "החסך האימהי". אלא שכאן צפויה לאותן אימהות אכזבה מכך שאותה מטפלת בדמות "סבתא חורגת" שגידלה אותן, כבר לא בנמצא. דור המטפלות שהבין שתפקידו להעניק להורי הילד בנוסף לטיפול מסור גם "אפס היעדרויות" כבר לא בנמצא.

לצערנו, ריבוי היעדרויות, מוצדקות או מפוברקות, הפיל את מערך המטפלות כפונקציה המסייעת לאימהות עובדות, והצמיח את מערך הפעוטונים, שהבטיח יציבות בכך שהם מאפשרים להורים שקט תעסוקתי.[13] גם באותם מקרים שבהם ההורים מתעקשים להעסיק מטפלת, הם מגלים שהמטפלת במודל החדש מוכנה לטפל בתינוק בשנת חייו הראשונה, במקרה הטוב. אך מרגע שהפעוט עומד על רגליו וגם על דעתו, מעדיפה המטפלת לעבור לתינוק הבא, שבמשך מרבית שעות עבודתה שוהה בעריסה. התסריט הנוכחי מראה שסביב גיל שנה המטפלת מאיצה באימא לשלוח את הפעוט לפעוטון, בטענה מופרכת שהוא זקוק כביכול לחברה. גם תוספת תשלום אינה משכנעת את המטפלת להמשיך לטפל בילד האקטיבי שאינו מאפשר למטפלת השתכרות שלווה ונינוחה.

פעוט אינו זקוק לחברה עד גיל שלוש!!! וגם אז החברה הנדרשת לו היא חברה תומכת, ולא חברה המתחרה בו על כל שטחי המחייה והצעצועים. במאמר זה לא ניתן להקיף את אפיוני המרחב התומך שילד זקוק לו בשעה שהוא מתחיל את קשריו הרגשיים עם "חברת השווים",[14] זו שתלווה אותו עד סוף השירות הצבאי. אך אין מחלוקת על כך שבשלב ראשון של מגעים עם "חברת השווים" צריכה חברה זו להכניסו לתהליך סוציאליזציה במתינות, ולא באגרסיביות. חברה זו אמורה להראות לו את היתרונות שבהשתלבות חברתית שלא מתוך אונס והצרת המרחב הפיזי או הנפשי שלו לטובת אחרים, אלא מתוך רצון לוותר על רצונותיו עבור אחרים כי זה מעניק לו תחושה טובה ובונוסים עתידיים. הביטוי השגור על מטפלות ואימהות על כך שהפעוט "צריך להתרגל" הנו הנחה שגויה. ילד לא צריך אילוף, כפי שנעשה לבעלי-חיים. ילדים צריכים להיפתח לחברה בשיטת הניסוי והתהייה/טעייה, שבסופה מחכים יתרונות. מרבית האנשים שחוו סוציאליזציה אגרסיבית מעבירים לדורות הבאים תחושה שהעולם צר ואכזר, ואלו שעברו תהליך חיברות הדרגתי רואים גם את היופי והנועם שבחיים החברתיים.

 

הפעוטון

בפעוטון מקבצים בד"כ ילדים בני אותה שכבת גיל, גם אם התפתחותם שונה. מצב זה מקשה על הפעלה משותפת, אך הקושי אינו קשור רק להתפתחות השונה. הוא תוצר של מצב פיזי, שבו על שטח קטן צריך לנהל כעשרים פעוטות, ולשם כך מתחייבת סינכרוניזציה של סדר יום. שעת האכלה, שעת החתלה, שעת סיפור, שעת הפעלה, שעת שינה. גם אם יש רצון טוב לכך, דרך זו אינה יכולה לספק את צרכיו האמיתיים של הפעוט.

1.      הבדלים בשעות היקיצה בבוקר - יש פעוטות "משכימי קום" ויש "מאחרי קום". ההליכה לגן מתאימה לשעות הפעילות של "משכימי קום", ואילו "מאחרי קום" נשלפים ממיטתם ומגיעים לגן חצי רדומים וזקוקים לזמן הסתגלות ארוך יותר על מנת להיות פעילים. ה"משכימים" וה"מאחרים" חייבים לאכול באותה שעה. כאשר "משכימי קום" כבר רעבים ה"מאחרים" אינם מסוגלים עדיין לאכול. כמו בנושא האוכל, כך גם בנושא הפעילויות. "משכימי קום" ישתתפו ו"מאחרי קום" יפגרו אחריהם ויהיו בלתי מרוצים באופן קבוע. אי ההתאמה לשעות הגן יהפוך את "מאחרי הקום" לרעבים לאחר שהאוכל כבר נאסף, לעייפים בפעילות וערניים בשעת ההשכבה בצהריים. התוצאה: עימותים מתמידים, כעס, בכי, עצבנות ובזבוז אנרגיה יקרה שיכולה הייתה לשמש להתפתחות חיובית. על מצב טבעי זה יש להוסיף בעיות אופייניות לגיל שאינן שוות לכל הילדים, כמו צמיחת שיניים, מחלות ילדים שגורמות לפעוט להתנהגות אפטית או אגרסיבית - ה"מזכה" בתואר "ילד בעייתי", סטיגמה שעלולה ללוותו זמן רב.

2. יכולת התקשורת - פעוט אינו מסוגל לתקשר בעזרת מילים עד גיל ארבע, ובשעת כעס יכולת הדיבור שלו יורדת עוד יותר. במצב רגיל מעט מאוד אנשים מסוגלים לרדת לסוף דעתו של פעוט בן שנתיים או פחות מזה והאם אמורה להיות היחצ"נית שלו עם העולם. במקרים רבים גם האם מתקשה להבינו, כך שניתן להבין את הקושי של המטפלת, שאינה אמורה להתאמץ לנחש את מלמוליו. גם אם היא מתאמצת, מרבית מאמציה עולים בתוהו והמצב מסתיים בהתפרצויות זעם שמובילות לשתי התפתחויות התנהגות:

א.           חלק מהילדים פשוט מתייאש ונותר חסר אונים מול הרעב המציק, העייפות, כאבי השיניים וחוסר ההבנה של הסביבה. הייאוש מוביל להתכנסות, ובעיקר לחוסר אמון במערכת שסביבו. במקביל הוא מבזבז אנרגיה רבה על התמודדות עם החסכים שלא סופקו, וזה כמובן על חשבון האנרגיה שיכולה הייתה לשמש להתפתחות חיובית.

ב.           חלק אחר של הילדים מגיבים בזעם על אי ההתאמה לסינכרוניזציה של הסביבה בפעוטון ומנסים להשיג את המגיע להם בדרך של בכי, צעקות, השתוללות ושבירת דברים. ברוב המקרים דרך זו רק מחמירה את מצבם, כי המבוגרים חשים שעליהם "לשבור" את "התנהגותו הרעה" ולהכניע את רצונותיו. כך שהילד לא זוכה לספק את צרכיו ו"זוכה" לבידוד חברתי ולסטיגמה של פעוט בעייתי.

2.      שינה - כפי שצוין לעיל הפעוטון לא יכול לספק את הצורך האינדיבידואלי של הפעוט בשינה כי מלבד ההבדלים בין משכימי קום ומאחרי קום, קיימת שונות טבעית ונלמדת בין פעוטות הנרדמים בחושך מוחלט ובין אלו שפוחדים מחושך וצריכים אור ע"מ להירדם. מאחר שאין מצב שבו ניתן לספק גם חושך מוחלט וגם אור, התוצאה היא שחלק מהילדים נותרים עייפים, ועייפות היא אבי הנרגנות, הכעס, והאגרסיביות[15] כלפי עצמם וכלפי ילדים אחרים בקבוצה.

3.      רעש - גורם חשוב נוסף שבשנים האחרונות עלה לתודעה החינוכית, ועדיין אינו מקבל את חלקו הראוי בשיקולי החינוך, הוא רמת הרעש שמייצרת קבוצה של פעוטות. גם אם ניקח בחשבון רק את הפעילות החיובית שמייצרת קבוצת פעוטות, כמו תיפוף על מכלים, שירה או קריאות התפעלות ושמחה, נוסיף לכך את המאמץ לדבר, שגורם למילים לצאת בקול רם בשל חוסר מיומנות להפעיל את מיתרי הקול, נחבר זאת לרעש שהוא תוצר תסכול ואגרסיביות, נגלה שסך הרעש עולה על יכולת הסיבולת של ילד (כמו גם של המבוגרים העובדים עם הילדים). כך קורה שגם אותם ילדים שמותאמים לקצב הסינכרוני של הגן[16] אך נחשפים שעות ארוכות לרעש טורדני ש"יכול לשגע פילים"... הופכים לאגרסיביים. דבר זה לא יקרה במסגרת הבית.

4.      איש לא מדבר אל הפעוט מעבר להנחיות והנחתת פקודות כמו "שב", "אסור לגעת", "תבקש סליחה מחבר", "תחזיר למקום". איש לא מחזיק אותו בחיקו ומקריא לו סיפור, איש לא מתייחס איליו אישית אם הוא בסדר; היחס האישי שמור לאלו שמפרים את הסדר, והטיפול הוא בהתאם.

5.      לסיכום, ניתן לומר שדחיית סיפוקים הישרדותיים - כמו רעב, צמא, שינה, קור וחום - בלתי אפשרית בגיל שנה עד שהפעוט כמעט בן ארבע. גם היכולת שלו לנבא את תוצאת מעשיו אינה קיימת (פעוט לא יוכל לשער שאם לא יאכל כעת יהיה רעב אח"כ). ומנגד, הפעוטון מעצם טיבו אינו מסוגל לספק לילדים את הצרכים ההישרדותיים האינדיבידואליים שלהם.

 

מה תפקידו של הבית בחיי הפעוט?

פעוטות נשלחים לפעוטון למשך כעשר שעות ביום, מ-08.00 ואף מוקדם יותר, עד 17.00. מצב זה מותיר להורים במקרה הטוב ארבע שעות בחברת ילדם!

ועל אותן ארבע שעות נאבקים לעתים שני ילדים ויותר.

 

במה מתבטא החסך?

בחוסר היכולת להפנים פעילויות טבעיות של החיים, בעיקר את האינטימיות שבהן. הדברים מתבטאים באלפי התנהגויות שהילד נחשף להן: מקבלת הפנים לשכנה המבקשת כוס קמח, דרך ההתייחסות אל שליח המרכול, והמשך בשיחות ההורים בינם לבין עצמם, בטלפון, שטיפת כלים, ויכוחים על מי יוריד את שקית האשפה, ועוד. מצבים שבהם הילד הוא רק צופה ולומד מהוריו כיצד מתנהגים. הבית מספק לילד נגישות לשיחות על ענייני עבודה וענייני דיומא, להיסטוריה של המשפחה, שמרכיבים את אופייה הייחודי של המשפחה. יש משפחה שהניקיון הוא בראש מעייניה, ואחרת שבה האירוח והקשר החברתי עם חברים הוא העיקר, יש משפחות שבהן המוזיקה או המדע הם העיקר ויש משפחות שבהן הספרות והאומנות הן מרכז החיים בבית. את האווירה הזו לא רוכשים בפעוטון, את המטרות המשפחתיות הללו רוכשים רק בבית, ואם הילד נעדר מהבית ומגיע כאורח למספר שעות בלבד, לא ייפלא שהדמויות מסרטי הטלוויזיה, ואח"כ דמויות באינטרנט, משפיעות על דעתו יותר מהמשפחה שבתוכה נולד.

חלק מהילדים, בעיקר אלו שנשלפים ממיטתם מנומנמים והיום שלהם עובר בחוסר תיאום בפעוטון, ישלימו "חסך הורים" בלילה בתירוצים שונים ויפתחו חום וכאבי אוזניים לעתים קרובות. כך ייאלצו הוריהם להשאירם בבית ולהישאר עמם, והילדים יזכו להשלמת חסכיהם המצטברים בפעוטון. התחלואה בפעוטונים הנה חלק מתהליך ההתחסנות הפיזי הטבעי, אך כמות התחלואה איננה עולה בקנה אחד עם כמות החיסונים שהילדים מקבלים, והשוואה עם פעוטות שלא חוסנו ושהו בבית עם ההורים או עם מטפלת מלמדת שהתחלואה איננה רק חלק מתהליך טבעי, אלא חלק מ"עייפות נפשית" שהיא תוצאה של מאבק קשה ובלתי נדרש בפעוטונים.

 

מה הקשר בין תהליך סוציאליזציה מוקדם לאלימות?

כבר צוין לעיל שעל מנת לנהל 20 פעוטות יש צורך בסינכרוניזציה של סדר היום - שעת האכלה, שעת החתלה ושינה. לצערנו יש פעוטונים שמוסיפים על סדר היום בפעוטון גם "בידור" חיצוני על מנת למצוא חן בעיני ההורים ולהצדיק את הכסף הרב שגובים. פעילויות אלה הן תוספת לחץ מיותר שמחייבת מעבר חד בין הפעילויות, עוד בטרם הספיק הפעוט למצות עצמו בפעילות הקודמת. כך קורה שבמקום העשרה מקבל הפעוט תוספת לחץ, הנובע מכך שפעילויות אלה דורשות רמת סוציאליזציה גבוהה יותר ומיותרת, כמו ישיבה על כסא כאשר הילד מרגיש בטוח יותר על הרצפה, מעבר מכשולים מתסכל, הפעלת ידיים מהירה מדי או קפיצות, כאשר הפעוט עדיין בקושי עומד על שתי רגליו. פעילויות אלה שכוונתן טובה גורמות נזק לאלו שנענים לאתגר וניסיונם את הבלתי אפשרי מוביל לכישלון ולתסכול. נימת קול של אכזבה מצד המבוגרים סביבם פוגעת והכישלון במקרה זה מיותר ואכזרי, והשפעתו רעה על המוטיבציה בהמשך. כל מצב שבו מבקשים מפעוטות לשבת בשקט הוא מצב לא הגיוני ואף אכזרי לפעוט שרק גילה את האושר והחוויה שבקולו.

הסינכרוניזציה של סדר היום והמעבר מפעילות לפעילות דורש זמן הסתגלות שאינו שווה אצל כל פעוט. ציור, בנייה בקוביות או הדבקות דורשים "מוזה" שהיא אנרגיה, שאם לא מיצית אותה בזבזת משאבים נפשיים לריק.

בחשבון ארוך נמצא שהרבה זמן ואנרגיות מבוזבזים על סינכרוניזציה וגחמות חינוכיות שניתן היה להשתמש בהן באופן יצירתי.

אז מה כל-כך טוב בפעוטון, שהורים מוכנים לנטוש בו את ילדם עשר שעות ביום?

במתכונת הפעוטון הסינכרוני, מעט מאוד, מלבד הזמינות והביטחון שהפעוטון עומד לרשות ההורים כל יום במשך כל השנה. מצב זה משחרר את ההורים מהחרדה היום-יומית שליוותה ומלווה את אחזקתה של מטפלת אישית שהיעדרויותיה גורמות להורים מבוכה רבה בעבודה. יחד עם זאת, כבר ציינו שמספר הימים שפעוטות נעדרים מהגן משתווה למספר היעדרויותיה של מטפלת.

הביטחון הנכסף שהמטפלות לא השכילו להעניק להורים, הוא שיצר את התופעה המפחידה שבה ילדים מגיעים למסגרות חינוכיות הרבה לפני שהם צריכים אותה. הם עוברים תהליך סוציאליזציה שאינו מיטיב עם אף פעוט, והנזק הבלתי ניתן לכימות בא לידי ביטוי שנים אח"כ בגילאי בית-הספר, כשהאלימות הפכה לשפה מקובלת לתקשורת. אז כבר מאוחר מדי, וכל הכסף שנשפך לתוך מערכת החינוך אינו מסוגל לשנות את הנזק שנגרם בגיל הינקות. אין זה משום שילדינו פחות חכמים מהדורות שקדמו להם, אלא שבניגוד לדורות קודמים הם נאלצים להילחם על נפשם מוקדם מדי, כשהם עדיין לא מבינים את יכולת הבחירה שלהם ואינם יכולים עדיין לעמוד על דעתם בדרך שאינה אלימה. כמות האנרגיה שבוזבזה על מאבקים בגיל הרך חסרה להם במישורי התפתחות אחרים.

לסיכום, מוזר ואף מפחיד שלאחר שהצטבר ניסיון רב שנים על הנזקים שבשהייה הארוכה של ילדים בבתי ילדים בקיבוצים בוחרים הורים עירוניים לאמץ את השיטה, ולסרב להביט נכוחה במצב אליו הם דוחפים את ילדיהם ואת עצמם.

 

לבעיה הנתונה ניתן למצוא פתרון במודל של גן בשיטת מחצית הרצף.

עיקרון הרצף[17] הוא דרך חינוך שבבסיסה הקשר הרצוף בין ההורים לילדם. במרבית מקומות העבודה המצב החברתי הנתון אינו מאפשר עדיין לאם להביא את בנה לעבודה, ולכן מטבע הדברים מתנתק הרצף הרצוי שבין האם והאב לבנם. גן מחצית הרצף בא להשלים את החסר בזמן שהפעוט מנותק מהוריו, בדרך שנתק זה יהפוך למנוף חיובי להתפתחות הפעוט ולא בדרך של סוציאליזציה מואצת כפי שזה קורה היום בפעוטונים.

הורים המבינים עד כמה תפקידם בחיי ילדם חשוב; ונואשו ממציאת מטפלת שתהיה "תחליף אמא" נכשל; הורים המודעים לכך שמצב זה אינו מצדיק את שליחת הפעוט לפעוטון בו במשך שעות ארוכות הוא נאלץ לנתב את חייו במבוך קשה ולעתים אכזרי ללא מלווה צמוד, שינחה אותו וידאג לצרכיו, להורים אלו מגיע גן בשיטת מחצית הרצף.

1. בגן ישהה הפעוט עד 7 שעות ביום, בהנחה שיבלה עוד כ-7 שעות ערות בחברת הוריו.
2. לפעוט תהיה מטפל/ת אישית שיהיו אחראים לספק לו את צרכיו הפיזיים וההתפתחותיים שלא על-פי לוח זמנים סינכרוני שתלוי בשאר הפעוטות.
3. המטפל האישי יהיה אחראי לשניים עד שלושה פעוטות: יונק עד שנה, פעוט בין שנה לשנתיים, ופעוט בוגר בין שנתיים לשלוש.
4. הפעוט היונק יהיה צמוד לחזהו או לגבו של המטפל בשעות הערות.
5. הפעוטות בני השנתיים יקבלו מהמטפל האישי את צרכיהם האישיים ויוזמנו (לא יהיה הכרח) להשתתף גם בפעולות משותפות בחברת בני גילם.
6. פעוט יגיע לגן בשעה הנוחה לו ולהוריו, ומטפלו האישי ימשיך לטפל בו כהמשך לטיפול של הוריו.
7. הילדים יוכלו לשחק ללא הפרעה ברחבת הפטיו, שבה תעמודנה לרשותם פינות שונות ובחצר מרווחת, ויצאו לטייל בשדה בשעות המתאימות במשך היום.
8. הפעוטון יספק מזון צמחוני, וההורים יוכלו להוסיף כראות עיניהם מוצרי מזון שאהובים על הילד.
9. הדגש בפעוטון יהיה על זרימה עם היכולות והרצונות של הפעוט, כך שילד עייף ישכב לישון וילד רעב יקבל אוכל, בלי קשר לשאר הילדים.

גן מחצית הרצף הוא הגן לו זכאים הפעוטות להורים עובדים על-מנת להתפתח באופן ראוי. גן מחצית הרצף זהו הגן לו זכאים אנו כחברה, על מנת למזער את האלימות והתסכול המלווים את הדור הצעיר הגדל בה.

 

 

מותר לצטט, לשכפל ולהפיץ פרסום זה תוך ציון מקור המידע ושם הכותבת  למטרות לא מסחריות