הכדורגל כלי לתיקון חברתי-2010
ד"ר דליה שחף מותר לצלם ולהעתיק בציון שם הכותבת
כל הכבוד למרמורק ולאייל גולן, או לשחק כדורגל בימי שישי-כבוד לתרבותנו. תקדימון -15.5.17
כמי שהשכלתה הספורטיבית דלה ביותר, התרגשתי מאד על עלייתה של קבוצת מרמורק לליגה לאומית והתרגשתי עוד יותר על כך שאייל גולן הוא זה שמוביל את הקבוצה. האירוע הזכיר לי מאמר שכתבתי בשנת 2010 "כדורגל כלי לתיקון חברתי" שניתן לקוראו במלואו בהמשך.
למרות שאין לי קשר הדוק מדי לספורט, ולכדורגל בפרט, ניתוח אקדמי של לידת קבוצות הכדורגל של יוצאי תימן לא השאיר אותי אדישה לאחד משחקני מרמורק, אייל גולן. אייל מוזכר במאמר כמי שהחל כשחקן בקבוצה, ויפה שחזר אליה היום. לאייל גולן הקדשתי מקום של כבוד בניתוח התנהלותו כבן המקום, ונראה שראוי שחלק מקברניטי הכדורגל בארץ יקראו את המאמר וינסו להתגבר על משקעים עכורים לטובת כל הכדורגל בארץ . אינני דתיה ולכן לא ניתן להאשים אותי בכפיה דתית או במשאלה כזאת, אך הבנתי האקדמית מובילה חד משמעית לכך שהכדורגל בישראל לא יתרומם עד שיחדלו לשחק אותו בשבת. (ברור לי שהכרזה מסוג זה יוצרת פיחות מידי בערכי כחוקרת ואולי אף למעלה מזה ). שום עם לא יכול לשחק נגד תרבותו והשבת היא חלק בלתי נפרד מתרבותנו בארץ. הכדורגל לא יכול להמשיך להתנהל במציאות הישראלית כאילו הכדור מתגלגל על מגרש אירופאי שאין לו שום קשר ליהדות, ויהודים הם רק במקרה שחקניו.
במאמר לעיל מתואר מאמץ עילאי של עולי תימן לשמור על יהדותם ולשחק כדורגל בברכת הרבנים, על אהבתם החזקה לכדורגל שלמרבה הפלא אינה רק נחלת החילוניים, ובשל המשחק בשבת נבצר מרבים להשתתף כאוהדים או כשחקנים. מי שרצה לשחק כדורגל בכל מקום בארץ חייב היה להתפקר. שינוי מבורך ראשון הניח מרכז אליצור כשהקים קבוצת כדורגל (במקביל כבר זמן רב אליצור מככבת בענף הכדורסל ורק בשל העובדה שכדורסל משחקים בימות חול ) ותבע את הזכות לשחק בימי שישי. האפשרות פתחה הזדמנות לקבוצות הבאות מישובים מסורתיים כמו בית שאן , מגדל העמק ואפילו עפולה. לדרוש לשחק בימי שישי. שחקנים שבאו מבית מסורתי חזרו לשורשים ועמדו על דעתם שיש לשחק ביום חול כשיום שישי בהחלט מהווה חלופה מצוינת לשבת. שמחתי מאד כשראיתי שנתיים אחרי כתיבת המאמר את כתבתו של יוסי וקנין "בידיעות העמק" מה-9.11.12 המתארת תהליך זחילה מבורך של משחקי הכדורגל משבת ליום שישי ,"לפני כמה שנים היו משחקי הליגות הנמוכות הבילוי הקבוע של אוהדי קבוצות הכדורגל באזור בשבת בצהריים, מיד אחרי החמין או הצ'ולנט, כל אחד על פי העדפותיו הגסטרונומיות. אולם מאז הוחלט בהתאחדות על תקנון שמאפשר לקבוצות להכריז על עצמן כקבוצה דתית השתנו זמני הבילוי של האוהדים בליגות האלה , והבילוי של שבת הוחלף במשחק ביום שישי בשעת צהריים מוקדמת.. מה קרה שמעונה לעונה יותר ויותר קבוצות באזור מכריזות על עצמן כקבוצות דתיות? האם התופעה הזו, שמתפשטת לאטו לאט , קשורה לאמונה? או שיש מי שמנצל את התקנון הזה שלא מתוך הערך הדתי , על מנת לשחק בשישי ולהרוויח סוף שבוע......" הקושי שעולה מן הכתבה הוא הכורח של הקבוצות להכריז על עצמן כדתיות, על מנת לזכות בהזדמנות לשחק ביום שישי. מדוע המשחק בשבת יותר לגיטימי מהמשחק ביום שישי? מדוע שמירה על ערך תרבוותי, בציבוריות הישראלית, מתפרש ככפייה או כהתנהגות המורידה מערכך החברתי? איך הצליחו החילוניים לקדש את השבת למשחקי הכדורגל כאילו שלהם בלבד יש מנדט על הכדורגל . המאמר מלמד שהאהבה לכדור הינה והייתה גם לדתיים שבאופן שיטתי הדירו אותם מהמשחקים.
מזמינה את כולם לקרוא את המאמר ולשלוח שפו גדול לאייל גולן .
הכדורגל כלי ל"תיקון" אי שוויון בחברה רב תרבותית ./2010
ד"ר דליה שחף מרצה במכללה לחינוך "אוהלו"
לתגובות : drdalia@012.net.il
מותר לצטט, לשכפל ולהפיץ פרסום זה תוך ציון מקור המידע ושם הכותבת
תקציר
עמים וחברות אנוש רבות שבויות בתוך תרבותן. "תרבות" מוגדרת לשיטתי כ "חכמת חיים אנושית על שטח גיאוגרפי נתון". תרבות נולדת ברוב המקרים כצורך הישרדותי. תפקיד שעלול להפוך לריחיים על צווארן של חברות. זה קורה כאשר חברות מתניידות והיתרונות התרבותיים ששימשו בארץ מוצאן, הופכים לחיסרון במקומן החדש. תרבות עלולה להוות מלכודת המונעת מחברות לפתור עימותים מבלי שהדבר יוביל להכחדה עצמית.
בישראל כמו מדינות אחרות שהתהוו מגלי מהגרים [1], מתקיימות זו לצד זו עדות רבות. כל גל של עולים עבר תקופה בה היה "בלתי רצוי" ע"י חברת ילידי הארץ, הצברים, והותיקים. אחת הבעית הכואבות באוכלוסיה מהגרת היא שלילת הזהות התרבותית שהגדירה וצלחה את מעשה ידיהם של העולים בארץ מוצאם. זאת בשל אי ידיעת השפה ושונות תרבותית. כדורגל הוא משחק תחרותי המשתמש בשפת הגוף המשותפת לכל בני האדם בלי הבדלי דת וגזע, ולכן מהווה הכדורגל כלי שווה לכל נפש, כאשר כל הישג במגרש הכדורגל מפצה על הישגים בלתי אפשריים מחוץ למגרש.
מגוון קבוצות הכדורגל שנוצרו בארץ מלמד, שמגרש הכדורגל היווה עבור שחקניהן ואוהדיהן הזדמנות להשבת הכבוד האבוד. זרמים רווי אלימות מצאו דרך להתפוצץ עם בעיטת הכדור אל השער של היריב, כשהניצחון במשחק וגם ההפסד נטעו תקווה לעתיד טוב יותר ולבניית גשרים תרבותיים. בניית קבוצת כדורגל הינה והייתה בניית משפחה תומכת של אוהדים, שמסייעת להתרומם מעל המציאות הקשה, ובעיקר מהווה הזדמנות לבנות מחדש זהות עצמית במקום הגיאוגרפי החדש. הניסיון שנצבר בישראל ובאמריקה הלטינית מלמד על כוחו הרב של הכדורגל בשיקום הזהות העצמית לשונה בחברה. ניסיון זה ניתן ליישם גם במגזר הערבי בישראל למרות שבאופן פרדוקסלי אין הם המהגרים החדשים אלא הותיקים בה, שבנסיבות החיים נמנעה השתלבותם בתרבותה. הניסיון מוכיח שערביי ישראל שהרימו את הכפפה, וניצלו את מגרש הכדורגל להצלחה כלכלית, זכו להכרה חברתית בקרב אחיהם הערבים, ובקרב היהודים. ניצחונה של קבוצת בני סכנין בגביע המדינה מלמד על פתיחות בשני הצדדים שמהווה התחלה חכמה לקבלה הדדית, וטוב יהיה להעתיק אותה לישובים מוכי תסכול כמו רהט ואחרים. הכדורגל עשה זאת עבור עולי תימן והדרום אמריקאים הוא יוכל לעשות זאת גם עבורם.
חברה רב תרבותית תוצר ניידות חברתית
בתקופה העתיקה אנשים שנדדו נטמעו במקום החדש והחליפו את אלוהיהם ואת קוד התנהגותם. הם האמינו שהאל הוא מקומי, כך כנראה נעלמו עמים רבים. ההנחה היא שהגיאוגרפיה מעצבת תרבות נכונה יותר בכל מקום[2], לכן צריך "להתאקלם",[3] וצריך להיות "רומאי ברומא". ההתבוללות והטמיעה נבעו מבחירה חופשית כחיקוי תרבותי, או שנכפו בכוח זרועו של השליט, שדתו ואמונתו הפכה לדת של עמו והעמים שכבש.
מאז המונותיאיזם הישראלי שראה באלוהות ישות כלל עולמית ועל-טריטוריאלית, הפכה הדת למנותקת ממקומה הגיאוגרפי, (והתפשטותו של המונתאיזם ע"י הנצרות והאיסלם הרחיבה זאת מאד), הדת שוב איננה קשורה בהכרח למקום או לשליט, ועמים כבושים ומדוכאים ממשיכים לאחוז בדתם ובתרבותם[4]. העולם הפך לכפר קטן ש"תרבות המשווה הגדול"[5] שולטת בו. תרבות המשווה הגדול אינה מוחקת את השונות התרבותית בין אזורים גיאוגרפיים, ומייצרת קושי רב לאוכלוסיות מהגרים הממשיכות לאחוז באמונתם ובמסורתם גם במרחק גיאוגרפי ניכר ממולדתם. התוצאה היא חיכוך מתמיד בין תרבויות ואי הבנות תרבותיות שמסתיימות במקרים רבים באלימות[6].
מה למאבקים הפוליטיים ולכדורגל?
מאבקים פוליטיים ניצתים במקום שהתרבות הגיאוגרפית נמצאת בסתירה עם מסורת דתית או תרבות מיובאת. (ראה סיפורה העצוב של צרפת והמהגרים מצפון אפריקה). אם המהגרים מגיעים מתרבות עירונית-חקלאית גמישה, ההתאקלמות תהיה קלה יותר מזו של אלו שמגיעים מתרבות נוודית קשוחה. בשני המקרים ההתחלה תתאפיין בהסתגרות חברתית עם קשר חשדני לסביבה, והחיכוך יווצר על רקע השתלבות כלכלית הכרחית. ככל שהפער בין הסביבה הקולטת לחברה הנקלטת חריף יותר, יתהווה עימות דיאלוגי שעלול להיגרר לעימות פיזי אלים. האלימות שאינה פותרת את הבעיה, מייצרת "דיאטה סנסורית"[7] חשובה, משום שהיא מחזירה כל קבוצה לחיק עצמה ומשהה את השינוי המכאיב לשעת כושר נכונה יותר. ואז כמו בדיאטה סנסורית יש לייצר דרכים להפוך את החיכוך לנסבל ומחשל. הכדורגל הוא אחת הצורות לעשות זאת.
כיצד יצר הכדורגל הגדרה עצמית ליוצאי תימן בישראל
בחיפוש אחר דוגמאות להשפעתו החיובית של הכדורגל על שילוב רב תרבותי בחרתי בכדורגל באמל"ט ובקבוצות הכדורגל שהוקמו ע"י עולי תימן בארץ. האחרונים הם עדה שאנשיה ותיקים יותר ממרבית העדות בישראל, למרות שהם זוכים עדיין להיקרא –"עולי תימן". יהודי תימן הגיעו יחד עם העולים בעלייה הראשונה ב-1882, במסגרת "אעלה בתמר"[8] והשתלבו בארץ בקלות רבה יותר מעולי אירופה . חייהם היו קשים אך כושר הסיבולת והדמיון התרבותי לתושבי הארץ העניקו להם יתרונות על פני יוצאי אירופה, העלייה בחמולות בנות קשרי דם, העניקה להם חוסן חברתי, שמעטים מיוצאי אירופה זכו לו. יוצאי תימן שרק לאחרונה זכו להרשם כחלק מהעלייה הראשונה, היו כבר אז בלתי ניתנים להגדרה. הקושי בהגדרת יהודי תימן נבע מהעובדה, שהסיבות לעלייתם ארצה תאמו את אלה שהביאו לארץ את יהודי אשכנז: גזרות כלכליות ואהבה רומנטית לארץ ישראל שמקורה דתי. גם יהודי תימן וגם יהודי רומניה ורוסיה של העלייה הראשונה היו דתיים –דתיים מאד. אז מה בכל זאת יצר את השונות?
כל היתרונות היחסיים של יהודי תימן הפכו לחסרונות. העובדה שדברו ערבית והיו אמונים על התרבות המוסלמית, אמורה הייתה להעניק להם יתרון על פני עולי רומניה שנאלצו ללמוד ערבית, ולא כך היה. כושר עבודתם הפיזי התחרה בכושרם של הערבים, ואף זה היה אמור להוות יתרון - ולא כך היה. יוצאי אירופה היו נגועים באותן דעות קדומות שאפיינו את המדינות בתוכן גדלו והתחנכו, ולכן ראו בכל מי שאינו אירופאי נחות. יחס מתנשא בצד אידיאליזציה רומנטית של המזרח גרמו לבריטים, לצרפתים וגם לגרמנים להתהדר בכפייה וע'בייה וללמוד ערבית מעמדה של "בן תרבות" הלומד את תרבותם של הילידים הפרימיטיבים. כזאת הייתה גם גישתם של יהודי אירופה אל יהודי תימן, שהדמיון לערביי המזרח היה בעוכריהם. כך נותבו יהודי תימן להחליף את הערבים כפועלים שחורים. מאוחר יותר כשהחלו העליות הסוציאליסטיות לארץ, נוסף נדבך נוסף של התנשאות על יהודי תימן והיא שמירת הדת שהייתה בעוכריהם. העלייה הסוציאליזם חרטה על דגלה הכחדת היהודי הגלותי-הדתי, ובניית יהודי חדש-חילוני. כך קרה שלמרות שיהודי תימן היו ותיקים ושורשיים בארץ, הממסד היהודי האירופאי דחק את רגליהם מכל אפשרות שיתברגו בהנהגה.
יחד עם זאת חובה לציין שבניגוד לאמל"ט או מדינות אחרות מוכות בבעיות של חברה רב-תרבותית, המאבקים התרבותיים בישראל נפתרו לאט לאט בשל המחוייבות החברתית המשותפת לדתיים וחילוניים, של "ישראל ערבים זה לזה" שהוכיחה שהיא שרירא וקיימת בעיתות צרה. מתעמתים, מתווכחים, כועסים, אך לא מניחים לבעיה עד שמגיעים לפתרון , גם אם זה פתרון זמני וגם אם יוחלף אחרי שנים בפתרון חכם יותר. שותפות הגורל היהודי גוברה על כל המכשלות.
נושא השילוב של העולים בארץ היה כר רחב למחקרים מהיבטים שונים. מאמר זה מציע דרך התבוננות על החברה הרב-תרבותית הישראלית מכיוון שלא נחקר עד כה, והיא הדרך בה השתמשה העדה התימנית בכדורגל כדי לפתור את בעיית הזהות וההגדרה העצמית. מציאות מבלבלת לכל הדעות שפערי התרבות בין הצדדים מקשים על התאקלמות. הצד התימני לא מותר על תרבותו המזרחית ועל דבקותו בדת והצד האירופאי מנכס לעצמו את ההגמוניה התרבותית האירופאית, האתאיסטית סוציאליסטית, השלטת.
סיפורה של יהדות תימן שעלתה לארץ
סיפור עולי תימן מבקש לשמש נתיב לכל מי שמחפש דרך להגדרה עצמית במציאות הישראלית הנוכחית העומדת בסתירה עם דתם ותרבותם.
סיפורם של יוצאי תימן, מיוחד בהשוואה לגלי עלייה שבאו אחריהם. השונות היא בכך שהם עלו כגוף אחד על נשיהם וטפם ושימרו את המבנה החמולתי הירארכי שהיה בתימן. עניים ועשירים עלו יחד, התיישבו יחד, ועברו את קשיי ההסתגלות יחד. זאת בניגוד לעליות אחרות שבעלי האמצעים היגרו לארצות אטרקטיביות יותר כמו ארה"ב , צרפת, וקנדה. והותיר את עניי העדה ללא הנהגה רוחנית.
כיצד הצליחו יהודי תימן דוברי הערבית-תימנית, עובדי אדמה, רועים, סוחרים, בעלי מלאכה וצורפים, לגשר על הפערים בינם לבין המציאות שמצאו בארץ?
אחת התובנות הפלאיות הייתה להקים חמש[9] קבוצות כדורגל שחלקן קם לפני קום המדינה ז"א ללא כל סיוע והכוונה ממסדית, ביוזמתם וברכתם של מנהיגי העדה הדתיים!. כשבוחנים את שאר הקבוצות מגלים שרוב קבוצות הכדורגל הוקמו ביוזמה ממסדית חיולנית. עולי תימן, שכל חבריה שומרי מסורת ושתרבותה בלתי נפרדת מהדת, מוציאה מתוכה מנהיגים רוחניים שבוחרים בכדורגל, אמצעי לשלב את צעיריהם בחברה הישראלית של תחילת המאה ה-20. התימנים הולכים לכדורגל עם פאות וטליתות, ויהדות אשכנז בוחרת בספורט ומשליכה את הכיפה, ואת השבת מתוך חיקוי תרבותי זר.
אנו זוכים לחמש קבוצות כדורגל שכמעט כולן על טהרת השמות העבריים הלקוחים מהתורה ובברכת מנהיגי העדה המסורתיים.
מכבי שעריים
השכונה "שעריים" הוקמה בפאתי המושבה המבוססת רחובות, השכונה הוקמה בשנת ב-1909 ע"י עולים מתימן, שהגיעו לארץ מתוך כיסופים לארץ האבות. הם נקלטו בעבודה מיד, אך עד הקמת הבתים ב"שעריים" היו תנאי החיים קשים ביותר. מצוקת התימנים נגעה לליבו של אפריים זקס, מהאיכרים הנאורים והאמידים במושבה, והוא קנה חלקת אדמה בת 55 דונם,. שניתנה לתימנים. לאחר 1912, ובזמן מלחה"ע הראשונה ואחריה, המשיכו להגיע קבוצות של עולים מתימן. כך נוצרה ב"שעריים" השכונה הגדולה ביותר של עולי תימן בישראל. הם שימשו כפועלים בפרדסים של המושבה רחובות.
צעירי השכונה חיו בבלבול זהות, מצד אחד ערכי הבית המסורתי הדתי עם ההווי המיוחד, מצד שני חייהם המבוססים כלכלית על אנשי המושבות שאצלם עבדו ומבטם המתנשא יצר חיץ. הכדורגל היווה את הדרך לחיות עם הבלבול. תחילתה של קבוצת הכדורגל בקיוסק של זכריה שרעבי בשנת 1944 ברחוב הרצל ברחובות, קיוסק שבו היה סליק של אנשי האצ"ל. שם, על עלי ג'ת ונרגילה החליטו האוהדים ובראשם בוסי ליצור קבוצת כדורגל. בתחילה שיחקו בכדור סמרטוטים, אבל אחר כך גנבו כדורגל מהמשטרה הבריטית והתאמנו בשדה הדלעת של מרת יוסוף אקוע. לימים קיבלו מגרש במערב רחובות סמוך לכפר זרנוגה (קרית משה של היום),וכך נולדה ב-1950 "מכבי שעריים" הרשמית. יהודה מדהלה, הקים רשמית את הקבוצה ביוזמת הקהילה ובברכת רבניה. משמות שחקניה הבולטים[10] במשך השנים ניתן ללמוד שההתחלה הייתה על טהרת התימנים ועם הזמן הפכה הקבוצה לאטרקטיבית לבני עדות נוספותואף לותיקי הארץ.
הפועל מרמורק
שכונת מרמורק הוקמה בפאתי רחובות ע"י עולים מתימן שגורשו עוד קודם ע"י בני קבוצת כינרת שדרשה את המקום לעצמה[11].בשנת 1926 רכשה הקק"ל 700 דונם אדמה מן הכפר הערבי זרנוגה (קריית משה ליד רחובות). השטח נרכש בעזרת תרומה של ד"ר מרמורק, מעוזריו של הרצל, שהעניק לכפר את שמו. האדמות נועדו ל-35 משפחות משכונת "שעריים". עשר המשפחות שנאלצו לעזוב את כנרת הקדימו אותם, והמוסדות שילבו במקום את פתרון שתי הבעיות.העברת התימנים מכנרת הייתה פרק עצוב. " למעשה לא רצינו לעבור, הרבה זמן הם רצו שנעבור ואנחנו לא רצינו. הדבר היחידי שגרם לנו לעבור היה חוסר המניין בבית-הכנסת. אבא אמר: בתימן לא הייתה לי גלות. הגלות היא בארץ ישראל. אם בשבת אני לא יכול להתפלל זה גלות, אני לא יכול להישאר פה". כך כתב יוסף מרגלית בן הרב. ב-1929 הוקם המושב מרמורק, מושב העובדים התימני הראשון. הצמידות למושבה רחובות הפכה את עולי תימן לפועלים בענף הפרדסנות. כפועלים היו התימנים רצויים, כשכנים בעלי תרבות מזרחית, פחות. הקמתה של קבוצת כדורגל הפועל מרמורק, נתנה מענה לצורך בהגדרה עצמית של הצעירים בתוך החברה הישראלית אשכנזית שהתנשאה עליהם. התשובה ה"תימנית" של צעירי השכונה הייתה הקמתה של קבוצת כדורגל ב-1949 שכיכבה במגרשי הכדורגל והביאה לשחקניה הרבה כבוד שהיווה פיצוי על תחושת קיפוח . כאשר סופחה מרמורק לרחובות לא ויתרה על שמה, שנותר כעד להגדרתם העצמית של שחקניה ואוהדיה בקרב השכונה. אייל גולן המוכר ככוכב הזמר המזרחי החל כשחקן כדורגל בהפועל מרמורק וסיפורו מיוחד בכך שלאור כישוריו הוא התבקש להצטרף לבית"ר ירושלים היוקרתית וסרב, הוא בחר לסיים את קריירת הכדורגלן בפועל מרמורק שהייתה הבית שלו.
הפועל נחליאל
שכונת נחליאל היא שכונה של עולי תימן, שהוקמה על הרכס המזרחי של גבעת הכורכר בפינה הצפונית מזרחית של חדרה, בסמוך לנחל חדרה. ראשוני שכונת נחליאל עלו ארצה בשנים 1910-1912 לאחר שהמשרד הארץ ישראלי יזם שליחות לתימן, לעודד את עליית היהודים לארץ. אדמת השכונה שהשתרעה על 100 דונם נרכשה בידי הקק"ל מוועד המושבה ב-1912 וכעבור חודש ימים התמקמו בה למשך שנתיים עד שנבנו הבתים בנחליאל. למרות הוותק בארץ והתרבות היהודית מזרחית , נאלצו התימנים להגדיר את עצמם במקום שתרבותם תגדיר את תרבות הארץ. שוב כמו ב"שעריים" ובמרמורק מצאו קברניטי השכונה את הכדורגל ככלי להגדרה עצמית וככלי לפריקת מתחים ולחצים על המגרש. פעמים ביקשו להתאחד עם הפועל חדרה ופעמיים לא צלח הדבר . בסופו של דבר נמכרה הקבוצה לשכונת אולגה, שכונת עולים שקיבלה קבוצת כדורגל והזדמנות להגדיר עצמה בעזרתו.
בני יהודה תל-אביב
שכונת התקווה[12] הייתה שכונה שהוקמה על ידי עובדי עירית תל-אביב שהיו יוצאי עדות המזרח בעיקר תימנים. המקימים קנו חלקת אדמה מיושבי הכפר הערבי סלמה הסמוך. השם רווי האופטימיות של שכונת התקווה נולד משמה של חווה בשם הר התקווה שהוקמה במקום במאה ה-19. משפחות נוצריות מגרמניה ומארה"ב הקימו חווה קטנה בשם Mount Hope-הר התקווה, וזו שגשגה ופרחה, עד שבוקר אחד הותקפה על ידי חמישה ערבים, שרצחו את אחד מדייריה, אנסו שתיים מהנשים, ובזזו את הרכוש. בעקבות כך ננטשה החווה. מקימי שכונת התקווה ביקשו להנציח את החווה, ותרגמו את שמה לעברית. ילדי השכונה שעד הקמת המדינה היו בעיקר מעולי תימן הקימו בשנת 1935 קבוצת כדורגל בשם "תל חי". כאשר הוקמה קבוצת בוגרים שונה שמה של הקבוצה ל"בני ציון" ומאוחר יותר, בשבוע של פרשת "ויגש" (בה כתוב: "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני" ) הוחלט על הקמת "ארגון הנוער התימני בני יהודה". הקבוצה התקבלה ב-1940 כחברה בהתאחדות הארץ-ישראלית לכדורגל. עצם הקמת השכונה בנפרד מתל-אביב האירופאית ועצם ההתחברות על רקע עדתי מלמדת על הפערים העדתיים שהתקיימו ועל הצורך בהגדרה עצמית של תושבי השכונה התימנים הדתיים, שלא חשו כחלק מהחברה החילונית הותיקה בארץ. התנהלותם החכמה של פרנסי השכונה באה לידי ביטוי בהבנה לצרכי הצעירים ולבלבול שהוא מנת חלקם. הדרך שנמצאה לגיבוש השכונה ולהגדרה העצמית הייתה קבוצת כדורגל ששימשה כחלוץ ההולך לפני המחנה ומייצג את הבית והשכונה בכל מקום ובצורה שוויונית .
הפועל מחנה יהודה
מחנה יהודה נוסדה בשנת תרע"ב (1912), תחילה נקראה נחלת-יהודה, ואח"כ מחנה-יהודה. לצד הבתים הקימו משקי עזר של ירקות, עצי פרי ועופות. בראשית התיישבותם, סבלו המתיישבים מחוסר מים, חוסר קרקע והריחוק מפ"ת. באר המים למושב נחפרה בשנת 1921 קק"ל הוסיפה קרקע לחלקות הקרקע הקטנות והחל בפיתוח משקי עזר שהקלו על מצוקת המתיישבים. הפועל מחנה יהודה הייתה קבוצת כדורגל ששיחקה בשנות ה-60 בליגה הלאומית שהייתה אז הליגה הבכירה. הקבוצה נוסדה בשנת 1949 על ידי אנשי השכונה: יהודה שמעוני, ישראל זרירי, יחזקאל ישראלוב, גדי כהן ואבי שמעוני. שוערה של הפועל מחנה יהודה שהוביל אותה לליגה לאומית היה, יפת עוזרי.
תחילה היה שמה של הקבוצה "דרור מחנה יהודה" , כשהצטרפה הקבוצה להתאחדות בשנת ב-1950 שונה שם הקבוצה ל"הפועל מחנה יהודה". בשנות ה-50 כיכב בקבוצה החלוץ זכריה רצאבי שעבר לאחר מכן להפועל פ"ת, עמה זכה באליפות המדינה, היה מלך שערי הליגה ב-1961 ואף שיחק בנבחרת ישראל. ב-1964 חזר רצאבי לשחק במחנה יהודה.
שחקנים בולטים נוספים בקבוצה באותה תקופה היו בני רצון, יגאל רצאבי ויוחאי אהרוני. חשוב לזכור שבכל פעם שאחד מחברי הקבוצה הגיע להישגים לאומיים כל השכונה הרגישה פיצוי על קיפוח ו עוגמת נפש
הקשר בין ספורט דת ותרבות
אחד הדברים המעניינים שניתן ללמוד מיחסם החיובי של יהודי תימן הדתיים לכדורגל, הוא עד כמה גדול היה העוול שנעשה לתרבות הכדורגל הישראלית בכך שהוחלט לקיים את המשחקים בשבת. החלטה עצובה זו מנעה מיהודים דתיים ומסורתיים לקחת חלק במשחק. מלבד העובדה שהדבר פגע ופוגע בזכויות האזרח הלגיטימיות של רבים, באמתלה שקרית שהדתיים אינם מתעניינים בכדורגל. הסיפור של עולי תימן מוכיח שיהודי תימן הדתיים אהבו מאד לשחק בכדורגל, ושאנו עדים לכפייה חילונית!!!!!! מה שאפשר ללמוד מזה שלא רק הדתיים נפגעו ממשחקי השבת, הדבר פגע ככל הנראה בספורט הכדורגל הישראלי בכלל.
עד כמה שכדורגל וספורט בכלל הוא תרבות הגוף, תרבות זו נעזרת כמו בכל נושא ברוח, ותרבות הרוח הישראלית יונקת מרוח היהדות שהשבת היא בעלת משמעות מרכזית גם לאנשים חילוניים. קשה לנצח כאשר אינך מעניק כבוד לתרבותך. ההשתתפות במשחק והתמיכה בו כאוהד באה ממקום של השלמה עם התרבות הבסיסית שאתה חי בה . כאשר אתה חובב ספורט ואינך מכבד את תרבותו של אביך וסבך, אתה משלם על כך בהיותך חצוי . מאחר וכדורגל הוא משחק מתעתע שהרבה תלוי בו במזל, הרי שכל ספורטאי יידרש פעמים רבות לשאוב כוח מאמונתו הדתית. אינך יכול כאדם מאמין להתפלל לניצחון במשחק שמהותו היא חילול שבת. המשחקים בשבת החלו מתוך נוחות, בורות , והפכו לתרבות ה"להכעיס", למרות שמעולם לא הייתה הצדקה חברתית לשחק בשבת. ענף הספורט הפופולארי ביותר בישראל הוא הכדורסל שהמשחקים אינם מתקיימים בשבת, כך שאין שום סיבה לשחק כדורגל בשבת. נכון לעשרים השנים האחרונות קל מאד לשחק את משחקי הכדורגל ביום שישי שהוא לא יום עבודה ברוב תחומי המשק.
סיפורה של העדה התימנית ואהדתה לכדורגל מלמד על היחס החיובי של היהודים הדתיים לכדורגל, אהדה שנרמסה בעבור כל מי שרצה להיות חלק מהמשחק ויחד עם זאת להישאר דתי. המשחק בשבת רמס את תרבותו של מי שהצליח בכדורגל ועל מנת לקטוף את פרות כישוריו היה עליו ל"התפקר" וחבל. העברת המשחק לימי שישי עשויה להשתלב היטב ביום השבתון המוסלמי ולהפוך לחגיגה חברתית אצל היהודים כמו אצל המוסלמים שחגים וחגיגות כל כך חסרות בתרבותם.
[1] מדינות דומות הן ארה"ב שהאינדיאנים הם ילידיה וכל השאר הם מהגרים שהגיעו גלים גלים במשדך 500 השנים האחרונות. אוסטרליה גם בה האבוריג'ינים הם הילדים וכל השאר הם מהגרים מכל מדינות העולם שהתקבצו בה. וישראל דומה להם מאד רק שקנ"מ המספרי אחר ולכל המהגרים יש מכנה משותף אחד שכולם יהודים מה שלא מאפיין את ארה"ב ואוסטרליה.
[2] הויקינגים יצאו משבדיה למסעות שוד וגזל במאה השמינית. משום שהריבוי הטבעי בארצם גרם להם לחפש מקורות מחיה חיצוניים, רבים יצאו וחזרו לארצם, חלקם נשאר באנגליה או באחת מארצות אירופה ואיש לא יזהה אותם היום כויקינגים כי הם התאקלמו במקומות שאליהם היגרו ונטמעו באוכלוסיה למדו את דרכיה , דתה ותרבותה.
[3] היהודים הם התרבות היחידה שמעולם לא נטמעה אך השתלבה בצורה מיוחדת באזורים הגיאוגרפים אליהם הגיעו.
[4] בעולם העתיק ובימי הביניים דת השליט הייתה דת נתיניו היהודים היו שונים מאחרים בכך שכאשר כל העולם היה אלילי הם כבר היו מונטאיסטים וסרבו לקבל את מרות היוונים ההלניסטים ואת מרותם של הרומים ושלמו על כך בגלות .
[5] תרבות ההמונים האופיינית לתקופתנו בה ניתן למצוא את מקדונלד וקוקה קולה גם בפינה הנידחת ביותר בעולם וכבר קשה למצוא ייחודיות אנושית גיאוגרפית
[6]כשהבריטים שכבשו את אפריקה המשוונית ואת הודו באסיה, הם המשיכו להלך בג'קטים ועניבות וניסו להכיל על הנתינים את התרבותם, מה שיצר חיכוך אלים לאורך שנים, ו המצב שנוצר בגלל הדתות המונטיאסטיות הביא לבעיות שלא היו מוכרות בעולם העתיק.
[7] מושג מושאל מהפיזיולוגיה בה אדם נולד ללא הגנה על החושים ועומד במתקפה של גירויים שאיננו יכול לסנן, קולו, אור ועוד' הדרך להתמודד עם הגירויים המכאיבים הללו היא להתנתק מהגירויי ולשוב להתמודד איתו טיפין טיפין בקצב שהגוף יכול להכיל
[9] ועוד קבוצה שהקרימו במשותף עם עולי מצרים –מכבי עמידר
[10] אבי כהן (הירושלמי), אבי פס, אבישי לוי, אדיב שרעבי, אהוד עידן, אופיר עפג'ין, אורן קהת, אייל גולן, אייל חיים, איציקאיזמירלי, איתן שלום, איציק סויסה, אלדד דהרי, אמיר גוז, אריה פליישמן, אריקגילרוביץ, ברוך אליעזר, גיא טוביאק, דני אלברט, דני גומברג, חים מדהלה, יהודבנודיס, יוסי גורדנה, יוסי שמריה, יעיש סויסה, יצחק מזרחי, מהראן לאלא, מאור סיני, מוטי חיימוביץ, מיקי בן-שיטרית, מיקי מיכאלי, מנחם איריס, משה בז'וז'ק, משה זיתון, ניר נחום, ניר שיטרית, נתי עזריה, עוז ברנדווין, עמי גובס, קובי חסן, קובי נכטיילר, רמי מרציאנו, רפי סגל, שלמה קירט, שמחה גד, תמיר צומן.
[11]ב-1910 עלו מהכפר שעובה, במחוז שרעב בתימן משפחות נוספות ובראשן הרב דוד צעירי. שנתיים ישבו בחדרה וב-1912 עברו לכנרת. הרבועוד שתי משפחות התגוררו ב"בית המוטור" על שפת הירדן והשאר בחושות טיט, שבנו לעצמםבקרבת מקום. הם עבדו בביתניה בדגניה ובכינרת המושבה, בסיקול אבנים, בעקירת עצי שיזףובנטיעת אקליפטוסים לייבוש ביצות. הם סבלו מאד מפגעי הקדחת ומחלות אחרות והתמותההייתה רבה. ומ-14 המשפחות שהגיעו לכנרת נותרו 10 בלבד ואף הן איבדו רבים מיקיריהן. בקשותיהם החוזרות ונשנות של התימנים, שיביאו עוד משפחות למקום ויבנו להם בתים, לאנענו. קבוצת כנרת, שישבה בחצר של חוות כנרת, בקשה להתיישב על הגבעה ופרוש הדבר היה
[12] דגני, א. ואחרים. 1979. שכונת התקווה, 1979 : מסגרת מתודולוגית ותכנון לשיקום חברתי ופיזי של שכונת מצוקה. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, החוג לגאוגרפיה.