אט אט חודרת להכרה המדעית ש"סיבה ומסובב" אינם הכרח מדעי. אין צורך יותר בסיבה הגיונית להיווצרות המציאות סביבנו. אם הפיזיקאים החזירו את התורה הניוטונית לאריזתה, טוב נעשה אם נראה בהם מודל לחיקוי. זמן רב היה צורך להתעלם מכך שלא כל התוצאות הראו סיבה הגיונית. אנסנו עובדות אך בסתר לבנו והבנתנו המדעית ידענו, שאנו חוטאים לאמת ומשתנים רבים אינם מתנהגים כמצופה למרות שאינם בהכרח יוצאים מן הכלל.

תיירות הנשענת על פרדיגמה גיאוגרפית בשל התוצרים המרחביים שהיא יוצרת, הינה תעשייה פוסט תעשייתית המחליפה את התעשייה הכבדה של העולם המודרני. העולם נוטה לאמץ את התיירות על פני תעשיות מזהמות אחרות כדי לפתור בעיות קיומיות בעולם השלישי. חשיבותה ותרומתה של התיירות משמעותית ביותר גם בעולם שניוני ובעולם המתועש-הראשוני. בשני אזורים גיאוגרפיים אלו משמשת התיירות פתרון לבעיות חברתיות ולא בהכרח כלכליות[1].

כיצד זה נעשה? התיירות היינה תעשייה שבה עוטפים עבודה שחורה בעטיפה מושכת וככזו היא מספקת תעסוקה בעולם המערבי הדשן. אזרחים שעבודתם אינה נדרשת לכלכלה הלאומית, אך הפנאי הרב שברשותם מסכן את החברה (המודל של נאש)[2], הרבה מעבר, לתועלת שיש בעבודתם למשק הלאומי. כך משמשת התיירות כלי לשינוי חברתי בקרב אוכלוסיות שהאינטראקציה עם תיירים מטפחת בהם דפוסי התנהגות חיוביים. יעד חברתי כזה לא ניתן ליצור בתעשייה הכבדה, שבה העובד מחקה את המכונה ואינו מפתח כישורים ביחסי אנוש התורמים לבריאות החברתית בכל מדינה. יחסי אנוש טובים הם הערך המוסף בתעשיית התיירות דבר המוסיף לאטרקטיביות של תעשיית התיירות.

ייחודיות נוספת לאופייה של התיירות בעולם המערבי, היא ביכולתה להפגיש שכבת פועלים בעלת סטאטוס נמוך עם שכבות אוכלוסייה בעלות סטאטוס גבוה יותר, חיכוך שאינו מתקיים בדרך כלל אלא רק עם הזרים הבאים כתיירים לתוכה. קשר זה יוצר מגע בין בלתי שווים שעשוי להפוך להזדמנות לניידות חברתית וכלכלית בעיירות הנופש. דוגמא לכך ניתן היה למצוא בדור השני של הקיבוצים בהם התקיימו בתי הארחה[3].

גורם חיובי נוסף של התיירות הוא הזדמנות לעבוד עם אנשים בשעות הפנאי שלהם שזו חוויה חיובית בניגוד לעבודה בתעשייה, בשירותים או בכל מגזר אחר. גם העובדה שמרבית העבודה זמנית מוסיפה נופך של ארעיות חיובית למי שהאלטרנטיבה שלו היא להיות תקוע בעבודה חדגונית עד הפנסיה.

גם קשר עם עולם חיצוני זר ואנונימי מהוה גורם משיכה לתיירות בה כל צד יכול להציג את הדמות אותה היה מתאווה להיות ( ולוא רק לפרק זמן קצר).

יתרונותיה של תיירות בעולם השלישי הם רבים יותר ומאכלסים ספרות ענפה [4]. ולא נעסוק בהם כאן בשל העובדה שהפיתוח הישראלי שייך למודל של המדינות המתועשות.

התיאור לעיל היינו "העטיפה היפה" בה עוטפים את התיירות וכך היא נמכרת בקלות. קל יותר לעודד פיתוח תיירותי מאשר פיתוח תעשייה כבדה. הבעיה היא שלמרות שלתעשייה הכבדה חסרונות רבים הרי שמזהמיה בולטים לעין וניתנים לאכיפה, התיירות לצערנו אינה מזיקה פחות אך קשה מאד להבחין בנזקיה עד שלב שבו כבר מאוחר מדי. לפיכך יש חשיבות רבה לתכנון תיירותי זהיר בעיקר בשל העובדה שתעשייה כבדה כמעט שאינה צורכת משאבי טבע בראשיתיים ואילו התיירות מעכלת כל אתר טבע ראשוני, וחלקה בהרס תשתיות בעיקר בעולם השלישי הוא עצום.

בבואנו לפתח תיירות באזור ראשוני עלינו להתייחס אל הפיתוח התיירותי בחרדת קודש וליישם עקרונות ברי קיימא שיהפכו את התיירות לכלי פיתוח חיובי.

 

דרך היא הקשר בין אזור המוצא של התייר אל אזור היעד התיירותי. תפקידה של הדרך הגיאוגרפית עבר שינוי בשטח התיירותי. מצב ראשוני בה הדרך היוותה מכשול שיש לעבור על מנת להגיע אל היעד, הפך לאטראקציה בפני עצמה, בדרך אל היעד התיירותי הסופי. נכון להיום הדרך נבחנת לא רק בקילומטרים או בזמן כעלות, אלא כ"הזדמנות ביניים" תיירותית שמעשירה את חוויית הנופש.

"הזדמנות ביניים" היא דרך לשווק מוצרים כאשר הקונה לא התכוון מראש לקנותם הקנייה נעשתה באקראי כאשר הוא בדרכו לקנייה אחרת לחלוטין. רעיון "הזדמנויות הביניים" קיים בתיירות לא רק במרכזי שעשועים שאינם שונים מכל אזור מסחרי אחר, אלא גם לאורך דרכים לצד שירותי דרך ההכרחיים (דלק מסעדות), בהם החלו להתפתח אתרי תיירות שמהווים "הזדמנות ביניים" מוצלחת לא פחות מחנייה לשם תדלוק. ואכן על פי המודל של  [6]Mariot הדרך הופכת לחלק מהאטראקציה ביעד התיירותי. נופש בגליל מתחיל בביקור במסעדה ייחודית, מרתף יינות עתיק או תצפית ציורית לאורך הדרך. "הזדמנויות הביניים" אמורות לייצר אטראקציות קצרות ומהנות שאינן מעכבות את התייר, אלא מעשירות את ההנאה של התייר מהדרך אל היעד המרוחק.

התפתחות תיירותית לאורך דרכים, אל ומאת יעד תיירותי גדול, היא רעיון מקובל. הקושי מתעורר כאשר דרכים מסוימות אינן מצליחות לפתח לאורכן אטרקציות כ"הזדמנות ביניים", אחד האזורים הלוקה בבעיה זו הוא כביש הערבה. כביש זה הוא אחת הדרכים הארוכות והחדגוניות ביותר בארץ, כאשר ישובים רבים לאורכו ניסו מאז הקמתו לקיים "אטרקציות ביניים" אך אף אתר לא הצליח להתפתח מעבר לשירותי דרך שיגרתים כמו מסעדה לצד תחנת דלק.

ניתן היה לומר שיוטבתה על הקומפלקס המחודש שלה מהווה יוצא מן הכלל למרות חוסר ההיגיון הגיאוגרפי שבדבר (כבר צוין בפתיח שאין חובה למצוא היגיון בכל). הרי אין היגיון בעצירת התרעננות דווקא ב-50 הק"מ האחרונים לפני אילת כשקדמו להם 300 ק"מ ללא עצירה. מיעוט נוסעים בלבד עוצר במרכז המסחרי בעין יהב כ-120 ק"מ צפונית לאילת, או בעין-חצבה כ-20 ק"מ צפונית לעין יהב.

למען האמת נודה שגם יוטבתה משמשת לא יותר מתחנת דלק ומסעדה, גם אם סביבה קיימות אטראקציות נוספות הן בלתי נראות עבור רוב התיירים. עובדה זו איננה מחדשת דבר למתכנני תיירות ולאנשי הערבה העומדים משתהים לנוכח זרם התיירים לאילת, שאפילו חלק מזערי ממנו אינו מוכן לכבד את יישוביהם.

 

ניתן היה להטיל על יישובי הערבה את האחריות "למחדל", להזכיר להם את הסתגרותם החברתית ואת סלידתם האידיאולוגית מתיירות שנים רבות[7]. גם אם הייתה לדבר השפעה כלשהי לא ניתן להתעלם מהעובדה שבשאר הדרכים בארץ דווקא הקיבוצים והמושבים זכו לפריחה תיירותית. עובדה זו מחייבת כיוון חשיבה אחר, מה גם, שיוטבתה למרות היותה קיבוץ ולמרות שתיירות הייתה מילה גסה בתחילת דרכה, התפתחה כמרכז שירותי דרך מצליח ביותר.

המיוחד ביוטבתה היה שצמיחתה הייתה יציבה לאורך השנים, גם כאשר המטיילים דילגו על איילת בדרכם לחופי סיני. העובדה ששיווקו מוצרי חלב מייצור עצמי הוסיפה לאוטנטיות של המזנון כשהגלידה המקומית צוברת מוניטין.

עם כל הכבוד להצלחתו של האתר ביוטבתה בהשוואה למקומות אחרים וכנגד כל ההיגיון הגיאוגרפי (50 ק"מ לפני אילת ולא אמצע הדרך) אין יוטבתה שונה במהותה מהקיוסק לצד הדרך שהוקם במקום בשנת 1965. נווה המדבר שמוקף בשרידים ארכיאולוגיים : מי מכיר את האתר הכלכוליתי?, תעשיית נחושת קדומה?, מבצר מתקופת הברזל ובית מרחץ מהתקופה הרומית המאוחרת?. ומערכת חקלאות נבטית?, מבצר מתחילת התקופה האסלמית?, בארות ושרידי מערכת חקלאית אסלמית? כל אלו אינם מוכרים  כלל לתייר העובר במזנון, בדיוק כפי שאתרים אחרים לאורכו של כביש הערבה אינם בתודעתם של התיירים היורדים לאילת ואלו לא תרמו דבר וחצי דבר להתפתחותן של "הזדמנויות ביניים" אחרות.

 

ניסיון להסביר את הנתונים לעיל שלא בדרך ההגיון הגיאוגרפי, מוליכה למשמעות הפסיכולוגית של אילת עבור התייר הישראלי. אילת היא חופי ים, אך יש כאלו ארוכים ומטופחים יותר לאורכו של הים התיכון והכינרת. השירותים העירוניים בה אינם עולים על אלו שקיימים בעיר בסדר גודל דומה, אפילו ההיצע המלונאי הנלווה אינו מיוחד.

אז מה מייחד את אילת על פני ערים יפות ממנה בארץ?-התשובה לדעת כותבת מאמר זה היא העובדה שאילת שוכנת במדינת ישראל אך באופייה היא אקסטריטוריאלית. התייר הישראלי שנוהר לאילת מבקש לצאת מהמדינה ולהישאר בארץ. מצב זה התפתח כבר בשנות החמישים כשאילת הייתה "חו"ל" כשחו"ל הייתה חוויה בלתי אפשרית לרוב המכריע של התושבים בארץ. את תחושת החו"ל הצליחה אילת ליצור בזכות ההפרדה הגיאוגרפית שיוצרים הנגב והערבה. חיץ בין החלק הנושב של מדינת ישראל, שם חלים חוקי החברה המתוקנים, לבין איילת שם מתנהלת מדינה בעלת חוקים חברתיים שונים. את האופי הייחודי הזה העניק בזמנו כפרו של רפי נלסון, שמעטים הצטרפו לאקסטריטוריאליות הזאת, אך רבים נהרו לצפות בתופעה. עם השנים השתנה טעמו של התייר אבל הרצון לחוות אקסטריטוריאליות נותר בעינו. הישראלי שארצו קטנטנה זוכה לחוויית נסיעה "ארוכה" ובלתי נגמרת, רק בדרך לאילת. חדגוניות הנוף הערבתי והשממה היישובית מעצימים עוד יותר את הניתוק ממרכז הארץ.

הישובים לאורך הדרך לא השפיעו ולא הושפעו ממנה. שנים רבות זה התאים לאידיאולוגיה של הישובים שביקשו להתכנס בעצמם, אך גם כאשר ביקשו לצאת מבדידותם בעשור השנים האחרונות התברר, שהדרך אינה נפתחת אליהם. מצב בו כל רוכל על דרך תיירותית בתורכיה יכול לצמוח בהדרגה, אינו קיים בדרך הערבה כי לדרך המשעממת יש תפקיד חשוב בהעצמת חווית המפגש עם האואזיס-נווה המדבר של איילת. כל מי שנוסע לאילת חש צורך לעבור את מסך הריקנות הארוך עד העיר, תופעה שמוכרת לבאים בשערי סאן-סיטי בדרום אפריקה או לאס וגאס בארה"ב זו האחרונה הוליכה את הפנטזיה לשיאים שרחוקים עדיין מאילת, אך הרעיון הבסיסי דומה.

כל פיתוח לאורך הדרך, חייב להתייחס בכובד ראש לעובדה שהתייר הישראלי בצורה בלתי מודעת לא ישתף פעולה עם אתר בדרך שישבור את חדגוניות השממה שחוצצת בין מרכז הארץ לאילת. והראייה לכך היא שכל מיזם שנבנה ואפילו היה ייחודי כמו החי בר או תמנע, לא הצליח להתרומם מעבר לאתר חד פעמי, שעיקר התיירים בו הם תלמידי בית ספר. כל זה ללא שום פרופורציה ליופיו של אתר שאין על כך עוררין.

היום לאחר החזרת סיני וצמצום האופציות האקסטריטוריאליות המזומנות לתייר הישראלי בארצו החשיבות של שמירת הריק של הנגב והערבה גדלה שבעתיים כך שכל מיזם חדש המבקש להתנחל באזור חייב לשקול היטב מהו המיזם שיכול להשתלב ב"אין" שחשיבותו מהותית לתייר הנוסע לאילת.

המעניין הוא שדווקא משום שאתרים ארכיאולוגים אינם מהווים יותר אטראקציה תיירותית בכלל (בארץ ובעולם) יתכן שדווקא פיתוח אתר ארכיאולוגי בדרך ייחודית, יוכל לענות על הצורך מצד אחד להוות "הזדמנות ביניים" ומצד שני יתמזג באופי המדברי המאובק שדרוש לתייר בטרם יגיע לאילת.

 

למרות שהארכיאולוגיה היא אם התיירות , קשה היום לשכנע תייר להגיע לאתר ארכיאולוגי מרצונו החופשי.

מה הפך את האתרים הארכיאולוגיים[8]  לבלתי מבוקשים בעולם הרחב?

1. אתר ארכיאולוגי הוא מפגע אקלימי. בקיץ חם מדי להלך בו ובחורף קר מדי. 

2. כדי להינות מאתר ארכיאולוגי יש להבין הקשרים היסטוריים שלשמם יש להכין שיעורי בית. מי רוצה לצאת לחופשה ולהכין שיעורי בית? ללא ידע קודם האתר נותר גיבוב של אבנים מאובקות

3.כדי להבין אתר ארכיאולוגי יש צורך בכמות גדולה של דמיון שלא כל תייר ניחן בו, אחרת האבנים הפזורות ושברי הכלים נותרים שברים מאובקים שאינם מתחברים למגדלים שבראשם יושבת נסיכה

.4. מדריך ראוי עשוי למזער את הבעיות שצוינו לעיל, אך תלות במדריך מייקרת את הטיול ובעיקר משנה את אופי הטיול מטיול אינטימי של זוג או משפחה לטיול עם אדם זר.

אם הוכח עד כמה פיתוח אתר ארכיאולוגי הוא אנכרוניסטי הרי שדווקא אתר מסוג זה עשוי להוות התשובה לאזור הערבה בתנאי שהאתר נותר חלק מהנוף, שהיופי הייחודי יבוא לידי ביטוי בלילה או בדרך פיתוח מקורית בת-קיימא.

לסיכום נראה שאילת היא טווס ממין זכר וכל פיתוח אתר לאורך כביש הערבה חייב להיות טווסה אפרורית אבל חכמה, היודעת לבחור את הזכר הראוי ביותר להוות אב לצאצאיה.

 

מן האמור לעיל נראה שפיתוח אתר ארכיאולוגי עשוי להיות ראוי לפיתוח בתנאי שאין לגביו צפיות של יותר מ-30,000 תיירים לשנה, ז"א אתר קטן. הפיתוח מיועד להיות אחד בשרשרת של אתרים המיועדים לאוהבי הערבה והנגב על שיממונו ואופיו המיוחד. הפוטנציאל לסוג כזה של תיירות קטן בישראל וגם בעולם, בארץ הוא מונה כ-150,000 איש. ציבור זה שייך למה שאנו מכנים "יוצאי סיני" שלא רואים בסיני של היום אלטרנטיבה והם בשנות ה-50+ לחייהם. בשל מיעוט השטח והמודעות לנושא אין כמעט דור המשך לפלח זה וחשוב ליצור אותו. תיירנים אינם אנשי חינוך ואין מתפקידם לחנך ציבור לצרוך סוג זה או אחר של תיירות. אולם אנשי תיירות באזור מסוים המבקשים להבנות מתיירות טוב יעשו, אם ידאגו לעתיד פלח התיירות שהם בנויים עליו. מאחר ואין לאנשי הערבה נכס תיירותי אחר מלבד האופי המיוחד של הנגב והערבה חשוב שיגדילו את הפוטנציאל של חסידי השטח. כך יוצא שפיתוח עכשווי היינו השקעה עתידית שבלעדיה יעלם הפלח הקיים וספק אם יבוא אחר תחתיו ואם יבוא זה במחיר השקעה אדירה בכסף ובהרס טבע, כדי לשכנע ציבור תיירותי להגיע לאזור.

צריך לזכור שאת התיירות מניעות אופנות שפורחות ונעזבות (בדיוק כמו לבוש) כל בניית אתר היא הרס של פיסת טבע.התייר של פעם חזר בכל שנה אל עיר הקיט שאהב וכך נהרס אתר טבע אחד. היום התיירים מחפשים בכל עונה ריגוש חדש שפירושו אתר טבע נוסף שנהרס. אתרי תיירות דומים למחצבות שנוברות בקרביו של הטבע ומשתם החומר הם מכרסמים הר חדש, מבלי שנתנו דעתם על ההרס שהותירו מאחור, כך גם התייר

 

Harrison, D., (2001) Tourism in the Less Developed World: issues and case studies, CABI.

Lea, John. (1993).Tourism and Development in the Third World. Routledge: N.Y                         

Mowforth, M., & Munt, I., (1998/2003) Tourism & Sustainability: New Tourism in the Third World, Routledge, London.

 

שחף, דליה.(2002).מקראה ללימודי הפנאי.ירושלים:משרד החינוך 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---