מלחמת המינים-מי יגזור את הקופון? ד"ר דליה שחף מרצה במכללה לחינוך "אוהלו" לתגובות : drdalia@gmail.com מותר לצטט, לשכפל ולהפיץ פרסום זה תוך ציון מקור המידע ושם הכותבת.
ב-2005 נדחסו לתוך כתבה קצרה חששותיי, לגבי הצפוי לנו מהאלימות המסתתרת תחת מטרייתה של ההטרדה המינית. הדברים נכתבו בתום הלינץ' התקשורתי בחיים רמון ותחילת האירועים שפתחו את "פרשת קצב". הכתבה נקראה " אתמול זה היה איציק מרדכי, היום חיים רמון ונשיא המדינה, מחר זה עלול להיות בנך או בעלך", וזו עשתה את דרכה ברשת וזכתה להדים, שהובילו לעימות טלוויזיוני ביני ובין ד"ר אביגיל מור ראש התוכנית ללימודי נשים במכללה האקדמית תל חי, בערוץ 10[1] . כשהדברים נכתבו הייתה בי תחושה וידיעה, שהמאבק המגדרי אינו מבשר טובות לעתיד החברה הישראלית. החששות התבססו בעיקר על בדיקת הרקע למאבק המגדרי בארץ בהשוואה למאבק המגדרי בעולם המערבי, השוואה שהולידה את המאמר "ההורות בישראל-מעידן השסע העדתי לעידן השסע מגדרי"[2]. מאמר זה סוקר את דרכה של האישה הישראלית[3] למקום שבו היא הקובעת את מעמדה החברתי כלכלי של המשפחה הישראלית, כאשר הדגש הוא על כך שבעידוד ובברכת ההורים, למדה האישה מקצוע, ובעידוד הבעל, יצאה לעבודה והשתכרה משכורת שנייה, ומבלי לעצור ולתת את הדעת הפכה ל"פצצה מתקתקת" תרתי משמע. ,לא ויתרה על שום תפקיד נשי מסורתי כמו שליטה במטבח, שליטה בחינוך הילדים, ורק הוסיפה לעצמה את ניהול תקציב המשפחה, את האחריות המקצועית בעבודה שמחוץ לבית ובמשרה מלאה, כשהיא זו שאחראית למציאת פתרונות של "תחליף אימא", ולעיתים קרובות נוספה לשרשרת התפקידים גם פעילות ציבורית פוליטית.
במקרה הטוב כשהמשפחה מצליחה לשמר את עצמה, מגיעה האישה הישראלית לקצה גבול יכולותיה הפיזיים והנפשיים כשמרירות רבה מלווה את הישגיה,
במקרה הגרוע הופכת האישה לגרושה חסרת אמצעים, מרירה, הששה אליי קרב בתקווה להחזיר לעצמה את השליטה בחייה.
המצב המתואר במאמר "ההורות בישראל מעידן של שסע עדתי לשסע מגדרי", מציע הסבר למצב שבו מרבית ילדי ישראל זוכים להתכרבל בזרועותיה של אימם, שעתיים ביום, בתנאי שאין תחרות על זרועותיה מצד שני אחים נוספים לפחות, שאף הם בילו ב"פעוטונים" או במסגרת בית הספר ארוכת השעות. מבט קר מהצד יעלה את השאלה המתבקשת. האם הידע הפסיכולוגי הנגיש בספרות המקצועית חסום בפני האישה הישראלית?, אם לא, כיצד ניתן להסביר את העדר יישומה של התובנה האקדמית הבסיסית המורה חד משמעית: שיכולות חברתיות תלוית בחום ובהגנה האימהית, והכישלון ביצירת קשרים חברתיים וכישלון באימוץ תהליכי הסוציאליזציה קשור ל"חסך אימהי"?!. כל ספרי הפסיכולוגיה מתארים את תהליך הסוציאליזציה של הפעוט כגישוש החוצה אל העולם תוך ידיעה שניתן לברוח חזרה אל חיקה החם של האם או מבוגר תומך אחר. אז היכן את אימא כשילדך בן השנה וחצי רעב ושעת "האכלה" בפעוטון עדיין לא הגיעה? והיכן את כשהוא עייף והרעש סביבו אינו מניח לו להירדם?, והיכן את אימא כשחוטפים לו, ולוקחים לו ????????
את כמובן בעבודה "כי את חייבת לעבוד". נלחמת בניירת, ב-30 ילדים של אחרים, ובבוס/ית המתעניין/ת בשערי המניות בבורסה, והילד שלך נותר ב"שדה הקרב" ללא תמיכה וללא הכוונה אישית. כמה תלושים הם הסבריה של מרגלית מלכה העוסקת בפיתוח דרכי התמודדות עם בדידות וקשרי חברות בקרב ילדים עם קשיי למידה[4] כמה עצוב לקרוא את המשפטים הבאים, בהקשר לילדים בכלל ובפרט בהקשר לילדים עם ליקויי למידה : "מקובל להניח במסורת הפסיכואנליטית שהילדים יכולים לפתח קשרים והתחברות משמעותית עם האחרים רק לאחר שפיתחו תחושת "אני" וזהות אישית )(Winnicott 1965 וינקוט, הדגיש בעבודותיו המוקדמות, תוך המשגה של התהליכים ההתפתחותיים, את יחסי הקשר והניתוק של התינוק מאימו המבהירים ומנבאים תהליכים חברתיים ותחושת בדידות בגילאים שונים. התינוק שחש ביטחון בנכוחות האם (או בנוכחות המבוגר המטפל), יהיה פנוי רגשית לבדיקה מגלה של סביבתו הקרובה, מתוך ביטחון מתמשך ביכולתו לחזור בכל רגע אל האם !!!!!![5] ולקבל את תמיכתה והגנתה........" המשך הדברים מתייחס לילדים ליקויי למידה בעלי קשיים קוגניטיביים שלצערנו מאובחנים ע"י המטפלות בפעוטונים ולא ע"י הוריהם שאינם שם בשביל הילד !!!!!!
הדברים שצוטטו לעיל ידועים כבר שנים רבות ואנשי חינוך צמחו על הידע המדעי שמלמד עד כמה החיק האימהי שאייליו ניתן לחזור לאחר ניסיון כושל, חשוב לצמיחתנו כיצור חברתי חיובי. בעבר הרבו לדבר על כך כשהאלימות וההזנחה היו מנת חלקן של משפחות מרובות ילדים ממעמד סוציו אקונומי נמוך. היום נאלמה לה האקדמיה לנוכח המצב שבו אפיוניי ההזנחה שמובילים לכישלון תהליך הסוציאליזציה, קיימים במרבית הבתים הנורמטיביים. אין זה סוד שהפקדת פעוט לשהייה של 8-10 שעות ביום זו הזנחה, שתתבע את מחירה. הציניות אף גדולה יותר, כאשר אותם הורים מזניחים, מגלגלים את האשמה לאלימות אל פתחם של בתי הספר, ששותפים לפשע ההזנחה בכך שהם מציעים להורים אכסניה לילדיהם בשעה שהם יודעים בוודאות שאין הם יכולים לטפל בילדים ובבעיות שהזנחת ההורים גורמת להם. בדרך זו של שיתוף פעולה כלכלי (אנחנו נרוויח מכך שאתם יוצאים להרוויח מעבודתכם), פוגעים בתי הספר בתהליך הסוציאליזציה של הדור הצעיר.
ההזנחה שחווים ילדי ישראל מכל שכבות האוכלוסייה, היא הדלק המניע את השסע המגדרי, כי בניגוד לתרבויות אחרות, מערביות ומזרחיות , האם הישראלית המזניחה קרועה בין רצונה לגדל את ילדיה שעליהם עדיין תפארתה, ובין רצונה העז להוכיח שהיא "אשת לפידות" [6] "כל דבר שגבר יכול לעשות אני יכולה לעשות טוב ממנו". התסכול מביא להתנהלות אגרסיבית בעבודה ובבית. כשהאישה הישראלית מלאה טענות כרימון ומרירה כלענה, למרות ההישגים המרשימים שכבשה בהשוואה לעמיתותיה בעולם המערבי.
העיסוק האובססיבי בנושא הטרדות מיניות ומעשים מגונים יצר "שפה מבלבלת" שבה מצד אחד קיימת מתירנות חסרת כל גבול, כל סרט בטלוויזיה מספק לילדים בכול שעות היום "חינוך מיני" מעוות, בחסות ההורים שכלל אינם מודעים לאלימות שנרכשת בדרך זו, ההורים עצמם בניגוד להוריהם, משדרים מיניות, בלבוש ובהתנהלות. לכן זה די מבלבל שדווקא הורים אלו הופכים לפוריטנים קנאים וצבועים לגבי כל מגע פיזי אנושי בין בני אדם. הצביעות והצדקנות שמלווה את המאבקים המגדריים הולידו "שיח מבלבל" שגם משפטנים דגולים מתקשים לצלוח אותו בשלום.
שופטים כמו משה זילברג, דב לווין ואילה פרקצ'ה ניסו להגדיר "מעשה מגונה" מבלי שהפכו את המושג לנהיר יותר,[7] והגדרתה של השופטת אילה פרקצ'יה המפורטת בהערת השוליים, הופכת את הנושא לעוד פחות ברור לאדם הפשוט, שהסתבכותו בפרשיית "הטרדהמינית" או "מעשה מגונה" כבר איננה עניין תיאורטי.
כמו שציינתי לעיל הכתבה "אתמול זה היה איציק מרדכי, היום חיים רמון ונשיא המדינה, מחר זה עלול להיות בנך או בעלך" נכתבה ב-2005 וכוונתה הייתה להתריע כנגד שימוש סוחף בכלי "ההטרדה המינית", מתוך חשש לשלמותה של המשפחה הישראלית . העתיד נצבע בצבעים קודרים, אך המציאות של סוף שנת 2011!!!!. עלתה על כל דמיון.
בגן נורמטיבי במרכז הארץ הגיש זוג הורים המגדיר עצמו כנורמטיבי תלונה במשטרה על "מעשים מגונים" שנעשו בבנם בן ארבע וחצי. "עבריין המין" שכנגד מעשיו הוגשה התלונה הוא בן ארבע וחצי ,חברו הטוב בשלושת החודשים האחרונים בגן הילדים!!!![8], לפני עשרים שנה, באותה מדינת ישראל בה אנו חיים היום,, תלונה מסוג זה הייתה מעוררת גיחוך, והרחוב היה מגדיר את ההורים כמוגבלים או הזויים, אך לא זה המצב ב-2011 .
הארץ רעשה, ההורים נזעקו לאספות תמיכה, ולאסיפות הסברה כנגד, והרחוב סער, והטלפונים להטו מעומס השיחות, ומתוכנן......., ואיש לא קם ושאל , Have you lost your mind ??? יצאתם מדעתכם?????
גן הילדים שבו התרחשו "המעשים המגונים" הוא מהגנים היותר טובים בארץ, רוב הילדים שהו עם הוריהם או עם מבוגר תומך עד גיל שנתיים, רובם בנו לעצמם "אני" והחלו את תהליך הסוציאליזציה ברגל ימין. שהיית הילדים בגן קצרה עד 13.30 וההורים רשאים להתלוות לילדיהם במצבי מצוקה. האלימות בגן שואפת לאפס. בקיצור הו גן שיכול וצריך היה לייצר חוויה בונה לילדים, שרק החלו את דרכם במערכת החינוך. אם כך על מה רעשה הארץ? ועל מה רעדו הסיפים?
על כך ש"העבריין" בן הארבע וחצי ביקש מחברו שיראה לו את הבולבול, וגם הוא הציג את שלו, "העבריין" ביקש ללקק את הבולבול, והציע לחברו את שלו.
חשוב לציין ששום מבוגר לא שמע את הדברים, ואיש לא שמע את "הקורבן" מתאר את הדברים באזני הוריו, וכל מה שמצוטט, סופר ע"י הוריו בכנס, שאיליו זומנו הורי הגן.
על מנת לנתח מצב זה יש צורך להסביר את תהליך ההתבגרות המינית של ילדים ושלביו הנורמאליים:[9] לשם כך נעזר בספרה של ד"ר טוני קוואנה ג'ונסון –" הבנת ההתנהגות המינית בגיל ההתבגרות –מה טבעי ובריא? ספר חובה להורים בגילאים הנדונים שיפיג את הפחדים הטבעיים שקיימים מפני פרברטיות (סטיות מיניות), ובעיקר יעצור את מחול השדים שהגיע משדות הקרב המגדריים והונחתו על ראשם של הילדים, מבלי שעצרנו לשאול עצמנו, מה טבעי לעשות בגיל 4 , 5, ו-6 ........ והאם נרצה להפריע להתפתחותם המינית ולהחזירם לפוריטניות של ימי הביניים החשוכים. וכמובן כיצד נסייע לילדינו לא להפוך את העיסוק המיני לעיסוקם העיקרי .
על פי ספרה של ד"ר ג'ונסון וסיכום הספר על ידי נטע ידיד, מדריכה ארצית בחינוך למיניות, זוגיות ומשפחה.[10] "יחסם של ילדים צעירים אל המין הוא יחס של סקרנות. הילדים סקרנים לגפי גופם ולגבי גופםשל אחרים. בעיני ילדים קטנים, חשיבותו של נושא המין קשורה פחות לאברי המין ולארוטיקה ויותר לחקירה וסקרנות. ילדים הם יצורים מיניים, אך בניגוד למבוגרים, הם אינם מתמקדים באברי המין ואינם שמים לעצמם את העוררות וההנאה המינית כמטרה. חקירה מינית טבעית ובריאה בגיל הילדות היא תהליך של איסוף מידע. כשהילדים מנסים להבין את גופם ואת מיניותם, הם משתמשים בגופם באופן טבעי כבמפה. באותה מידה בה הם מכניסים אצבעות לאוזניים, לפה או לאף, כך הם נוגעים גם באבריהם המוצנעים. כחלק מאיסוף המידע, הילדים חוקרים זה את גופו של זה ע"י הסתכלות ומגע. אלה הן דרכים נורמאליות ורגילות של חקירה העוזרות לילד להבין כיצד נראה הגוף, מהם ההבדלים בין בנים לבנות ומהי התחושה כשנוגעים בגופו של משהו אחר. הילדים אוהבים לגעת בחול, בבוץ, בזחלים, בחפצים נוצצים ובאברי המין. הסקרנות, היא לב ליבה של הלמידה.
בסקר שבו השתתפו 352 אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, 30% ציינו שבילדותם הראו את אבריהם המוצנעים לילדים אחרים. 46% ציינו ששחקו במשחק "רופא וחולה". הורים ומבוגרים אחרים נוטים להתבלבל בין מחשבותיהם ורגשותיהם בכל הקשור למין ומיניות, לבין אלה של הילדים. כשהם רואים ילד מאונן הם משווים זאת להתנהגות של מבוגרים, דבר המעורר אי נוחות, מבוכה ולעיתים דאגה."
ואכן היה רצוי שהמבוגרים יבדקו כמה מבוכה נגרמת להם כשהם מוצאים עצמם בסיטואציה שבה בנם מגלה עניין במיניותו, ועד כמה הבעיה היא בילד או בתחושת המבוכה שהדבר מסב להם. ככלל לא מעט מבוגרים חשים את אותה מבוכה כאשר הם נתקלים ברחוב בשני כלבים מזדווגים, ונשאלת השאלה היכן קבור הכלב?
ג'ונסון מסבירה מה שרוב ההורים יודעים, שילדים בד"כ אינם חשים בושה, כעס או חרדה כתוצאה ממשחקיהם המיניים. רוב הזמן הם מרגישים רגשות בריאים בקשר לנושא הכוללים: עליצות, רוח שטות וגיחוך. ברוב המקרים, כשהם מתבקשים ע"י המבוגרים לחדול מכך המשחקים נפסקים, לפחות בפני המבוגר. ז"א כמו כל תהליך סוציאליזציה שההורה מעביר לבנו, הילד מבין מהר מאד מה מקובל על הוריו ומה אינו מקובל. בתהליך סוציאליזציה בריא ניתן להסביר לילדים שהתנהגותם המינית מביכה אחרים, ושראוי לא לעשותה בפרהסיה בדיוק כמו שלא נרשה שיעשה את צרכיו בפרהסיה. מאד רצוי לא להפוך את החקר המיני של הילד בעצמו ובחבריו לנושא "מלוכלך" . ונתייחס לכך כמו חינוך לניקיון.
אלא שבניגוד לחינוך לניקיון שההורה עשוי למצוא הזדמנות לחנך לו בשעות המעטות בהן הוא מבלה עם ילדיו, הרי שאת מרבית משחקי "הרופא והחולה" ההורים מפספסים כי כשהילדים משחקים אותם בפעוטון/גן/ביה"ס, ההורים עסוקים בפרנסה ובבניית הקריירה, כך שמי שמעביר אותם תהליך סוציאליזציה מינית זאת המטפלת בגן, הגננת או המורה שגם היא לא בדיוק נמצאת בזמן ובמקום כאשר דברים מתרחשים. הבעיה עלולה להחמיר כאשר הגננת היא סוכנת של דעות קדומות ומגלה בורות לגבי ההתנהגות המינית הנורמאלית של בני ה-4 וה-5, ורואה בה התנהגות מביכה שיש לדכא. לכך יש להוסיף את העדר גם עם ילדיה האישיים, ששהו בגילאים אלו בגן תחת טיפולה של גננת אחרת כשאמם יצאה לעבודה. כך מתקבעת בורות אינטלקטואלית ובמעשית כשהכלי היחיד העומד לרשותן של המטפלות, הן חוויית ילדות אישית התלויה בגיל ובתרבות ממנה הגיעה המטפלת, כשמעל הכול חוגג מחול השדים המתחולל סביב הנושא המיני בציבוריות הישראלית שהפך את כולנו לקורבנות השפה המבלבלת.
טיפ נוסף שניתן לקבל ממאמרה של ג'ונסון הוא ." כל עוד הילדים המשחקים הם בני גיל דומה, בעלי ממדים פיסיים דומים, רמה התפתחותית דומה ומשתתפים במשחק מרצונם החופשי – יחשב הדבר כמשחק מיני בריא. רוב המשחקים המיניים הם בד"כ עם חבר/ה שפער הגילים הממוצע ביניהם הוא כ-6 חדשים. (על פי אגרד 1988 4 – 8 חד' בממוצע)......." דבריה של ד"ר ג'ונסון יכולים היו להרגיע את ההורים המודאגים מהגן הנדון, אילו היה אחד הפדגוגים מוצא לנכון להביאם בפניהם.
לסיכום אין מקום להתפלא שזוג הורים נבער ונגוע בחרדות מיניות, הצליח לשתק את הסגל הפדגוגי והפסיכולוגי, של הגן הנידון, ולהרוס את רקמת האמון של ההורים במערכת וחבל,מתברר יותר ויותר שאנו נותנים מנדט למשטרה לחנך את ילדינו במקום למי שצריך לעשות זאת, ומה שנותר הוא מצב בו כל הורה שב לביתו, ומודה לאלוהים שבנו לא היה הקורבן/המטריד המדובר, ובאותה נשימה מוסיף בכוונה גדולה-תפילה אישית לאלוהים שידאג שבננו לא יהיה הקורבן הבא ..
[1]" מכתב התשובה של ד"ר אביגיל מור מה-24.8.06 נמצא באתר "הדרך למעלה" "http://www.haderech.co.il/parliament180.html
[3]מדובר על האישה הישראלית שהינה ייחודית בהשוואה לנשים בעולם המערבי. הישראלית העבירה את גידול ילדיה לפעוטונים ול"אופק חדש" בבתי הספר.
[4]מרגלית, מלכה. (1996). "מגמות פיתוח בחינוך המיוחדף קידום התמודדות עם בדידות, קשרי חברות ותחושת קוהרנטיות". בתוך : דוד, חן. (עורך).(1996). החינוך לקראת המאה העשרים ואחת . תל-אביב: רמות, אוניברסיטת תל-אביב. ע' 501-489
[5] סימני הקריאה הם תוספת של הכותבת, כמו גם הקו המדגיש
[6]"אשת לפידות" הוא כינויי של אנני אוקלי שטבעה את מטבע הלשון הפמניסטי המוכר " כל דבר שאתה יכול לעשות אני יכולה לעשות טוב ממך"
[7]באתר ויקופדי ה מצאנו מס' הגדרות למושג מעשים מגונים
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%94_%D7%9E%D7%92%D7%95%D7%A0%D7%94 בגלל הקושי בהגדרת המושג, עסקו שופטים אחדים בהגדרתו:לפי השופט משה זילברג המונח "מעשה מגונה" אינו נתון להגדרה ממצה ומדויקת. דבר זה אין לך בו אלא מקומו ושעתו, והשקפות החברה בה מבוצע המעשה. ברוב המכריע של המקרים - אך לא תמיד ממש - מצוי במעשה זה יסוד של יצרי מין.[2]השופט דב לוין ניסה להגדיר מושג זה:מעשה, אשר יש בו על פניו אלמנט של מיניות גלויה, ואשר על-פי אמות מידה אובייקטיביות של מתבונן מן הצד, של האדם הממוצע, ייחשב לא הגון, לא מוסרי, לא צנוע.[3]השופטת אילה פרוקצ'יה עסקה במקורו ובחשיבותו של האיסור על עשיית מעשה מגונה:מקור האיסור הפלילי לבצע מעשה מגונה בצורך להגן על שלמות גופו, צנעת פרטיותו וכבודו של האדם. זכותו של אדם באשר הוא להגנה מפני פגיעה בגופו ובכבודו כמו גם זכותו לפרטיות ולצנעת חייו הוכרו כזכויות יסוד בסעיפים 2 ו-7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו... ערך ההגנה על זכותו של אדם לצנעת גופו עומד גם ברקע האיסור הפלילי על ביצוע מעשה מגונה והוא נושא מימד רב-משקל נוכח הפגיעה הכרוכה בו בזכות יסוד של הנפגע להגנה על גופו ועל כבודו.השמירה על כבוד האדם ועל צינעת גופו היא ערך עליון המצדיק הגנה מפני פגיעה לא רק כאשר עושה המעשה התכוון להשיג את היעד האסור, אלא גם מקום שהוא צפה כאפשרות קרובה לודאי את התממשות המטרה האסורה, ואפילו לא רצה בה. החלה זו של הילכת הצפיות כתחליף לקיום מטרה להשיג את היעד האסור עולה בקנה אחד עם הערך החברתי החשוב המבקש להרחיב את ההגנה על זכות הפרט לשלמות גופו, לצנעת גופו, לשמירת כבודו כאדם, ואין ערך ציבורי העומד מנגד אשר עשוי להוות משקל שכנגד להרחבה זו. וכך, אם ביצע אדם מעשה מגונה בזולתו בלא הסכמתו באופן שנלווה לו ביזוי מיני, הוא יישא באחריות פלילית לא רק אם עשה את מעשהו במטרה להביא ביזוי מיני על קרבנו, אלא גם אם צפה כאפשרות קרובה לוודאי את התממשותו של יעד זה[4]. מעשה מגונה הוא עבירה פלילית גם אם נעשה בהסכמת האדם, כאשר הסכמה זו הושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה, או כאשר ההסכמה היא של קטין שטרם מלאו לו ארבע עשרה שנים
[8]שהם מן הסתם שלושת החודשים הרצופים הראשונים שהילד מבקר בגן ילדים בכלל כי עד אז הוריו לא ממש החליטו אם יתאים לו יותר חינוך ביתי או חינוך ממסדי
[9]ג'ונסון, ק, טוני. (2000). הבנת התנהגות המינית בגיל הילדות –מה טבעי ומה בריא?. ישראל:אח.
