נחל זרחן 2010
תכנון אתר תיירות על פי עיקרון מעגל חיים שלם /2002
ד"ר דליה שחף, מרצה במכללה לחינוך "אוהלו" לתגובות : drdalia@012.net.il
מותר לצטט, ולהפיץ פרסום זה תוך ציון מקור המידע ושם הכותבת למטרות לא מסחריות
“ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאד" הוא הפתיח בשירו של טשרניחובסקי המתאר בצורה נוגעת ללב את מרבית הפיתוח האנושי בעולם. קל לנו מאד להזדהות עם הנזקים כאשר מדובר באזורים תעשייתיים עשנים ומזהמים, נוח להזדהות עם הבזבוז שבכריתת יערות, קשה יותר להבחין בבזבוז המשווע כאשר מדובר באתרי תיירות יפיפיים, הנבנים באתרי טבע ראשוניים, במטרה להנעים לנו את עודף הזמן ההולך וגדל בעולמנו המתועש.
האדם שליט הטבע
בספר בראשית א' (פסוק 28), מעניק אלוהים את כל יצירת עולמו לאדם
“ויברך אתם אלוהים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ".
צו אלוהי זה, שהגיש לאדם את כל עולמנו ללא תנאים וללא הגבלות הניח שאכילת פרי עץ הדעת תסייע לאדם לכבוש את העולם בתבונה ואכן על תבונה זו יעמוד או יפול עולמנו.
שפר מזלנו שמרבית הזמן שהאדם שוהה על פני כדור הארץ היו כיבושיו את הארץ לצורך חיים והישרדות, אלא ש- 500 השנים האחרונות בולטות בכך שהאדם התחמש בכוחות טכנולוגיים אדירים שרק את חלקם ניצל למטרות קיום ובמרבית הכוח השתמש להרס העולם ומשאביו בצורה ישירה או עקיפה.
האופנה הכלי להמשך הייצור ההמוני הבזבזני
ניתן בקלות לתלות את הקולר לכל הבזבוז באדם של העידן המודרני, אך חובה להודות שהאדם המודרני פשוט שבוי בידיה של המכונה, אותו גולם שעלה על יוצרו. האדם ה"חכם" חסר הכוח הפיזי יצר מכונה שייצרה מזון ולבוש להמונים רעבים, אותה מכונה מזינה ומלבישה לא חדלה לייצר כאשר כל הרעבים שבעו והערומים הולבשו. כוחה הכמעט מגי של המכונה הילך קסמים על בני האדם שהחלו "עובדים אותה" באותה דבקות וחוסר ביקוריות של עובדי האלילים בעולם העתיק.
הפחד ממחסור הוחלף בפחד מנפילתו של מנגנון אדיר ומשומן שנוצר סביב המכונה. כך קרה, ועדיין קורה, שכאשר נגמר חומר הגלם, ה"מאכיל" את המכונה בהישג יד, יוצאות מדינות למלחמות על אזורים עשירים במחצבים על מנת להמשיך ול"האכיל" את המכונה (כמו המלחמות האמפריאליסטיות שהחלו עם המחסור בצמר למכונות הטוויה באנגליה, כיבוש אזורי אלזס לורן שהביאו למלחמת העולם השנייה, מלחמת יפאן בשכנותיה ועוד ). וגם כאשר המכונה מייצרת מעבר לנדרש אין מפסיקים אותה. במקום זאת מפעילים מערכת תקשורתית משומנת ש"מחנכת" את הציבור לזרוק מוצרים עוד בטרם התכלו, בצו האופנה. וכך מתפנה מקום למוצר חדש שנפלט מקרבה של המכונה (משום שאין לאף אחד אומץ לעצור).
עברנו מעולם של נעלים להליכה, לעולם שמייצר נעלים ליופי והשימוש בנעלים להליכה כמעט שולי. כל זה היה מצער פחות אילו לא היו מייצרים נעלים מעורם של בעלי חיים, שבשם צו האופנה נשחטים בהמוניהם.
"ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאד..."
כל ניסיון להלחם באופנה מוכתר מראש בכישלון. התקשורת הממומנת על ידי איילי התעשייה דואגת ליצור דימוי של מעמד עניים חדש "הבלתי אופנתיים" ומי רוצה להיחשב עני? או בלתי אופנתי ?
ניתן לומר שהמכונה ו"עבדי" המכונה ניצחו בשלב זה את המערכה, וכך בשם האופנה יזרקו מדי שעה מליוני מוצרים שצבעם יצא מהאופנה, המכונה תמשיך לייצר והאדם ימשיך להיות משועבד לקניית מוצריה.
התעשייה אויבת הטבע
הרעיון שהתעשייה הנה אויבת הטבע אינו חדש, וכבר בעידן המהפכה התעשייתית היה ברור שהמכונה אינה ידידותית לאדם, ואינה ידידותית לסביבה הטבעית. במשך השנים התארגנו נפגעי התעשייה ויצרו מערכות חוקים שהחלו להגביל את השפעות התעשייה על זיהום האוויר או על התשתית הפיזית. נחקקו אלפי חוקים המגבילים זריקת שפכים מזהמים אל הים או אל נחלים. מפעלים נצטוו לעמוד בתקנים של זיהום אויר ורעש אך מעט מאד חוקים נגעו בשורש הבעיה - בזבוז משאבי טבע יקרים שלא לצורך קיומי.
ההרס המיידי בעולם החי הביא לחקיקה המונעת צייד לוויתים, דייג פרוע, וכריית חול מחופי הים למטרות בניה.
אך עדיין אין מי שדואג לכריה בלתי מבוקרת במכרות הפחם והברזל או ניצול מיותר של נפט, נזקים שלא נראים מיידית.
חוסר האונים של האדם הנבון מול כוחה של המכונה הביא לכך שבחלק מהמדינות בעולם מחנכים למיחזור המוצרים שיצאו מהאופנה, אמצעי להפוך חלק מהבזבוז לחומר גלם לאופנה החדשה. ואכן יש במיחזור להפחית את הנזק ויש בם כדי להציל מעט יערות מכריתה ועפרות ברזל מכרייה.
העובדה שלא ניתן להתעלם מנזקי התעשייה גורמת לכך שהאדם החל להבין שחומרי הגלם בעולמנו אינם אינסופיים ויש לתמרן בין יצור למיחזור.
אך מה על אותם אתרי טבע יפיפיים שהפכו לאתרי תיירות המוניים?
האם אותם נוכל למחזר?
התיירות תעשיה מסוכנת בעטיפה ידידותית.
כמו שצוין בתחילת המאמר קל לנו להדוף רעה שסימניה ברורים קשה להדוף צרה שמוגשת בעטיפה מגרה.
אתרי התיירות הם תעשיה ככל התעשיות שמוצריה מעצם טבעם מתקשים להתחבר עם זיהום אויר הרס תשתיות וכו'.
אלא שהעובדה שהתיירות מוכרת יופי, שקט, פנאי, האמורים לענג את האדם אין בכך כדי להבטיח שמתחת למעטה היופי אין היא לוקה בכל אותם נזקים כמו כל תעשיה מזהמת אחרת.
לצערנו נזקיה של התיירות עלולים להיות גדולים מנזקי התעשייה משום שבמרבית המקרים התעשייה מתמקמת באתרים אורבנים, משום ששם ניתן לקבל את שרותי התשתית וכוח האדם הנדרש. אזורים אורבניים מצויים בדרך כלל במקומות שכבר מאות שנים אינם חלק מהטבע. (רק במדיניות הסוציאליסטית ובעולם השלישי תחת אצטלה של סיוע לפריפריה הנחלשת, חודרת התעשייה הכבדה לאזורים שהם עדיין טבעיים).
במרבית המדינות הקפיטליסטיות אין סבסוד לעלויות-היתר של הקמת מפעלי תעשיה והעברת כוח אדם מיומן לפריפריה, ולכן עלויות הייצור ההמוני משאירות את מרבית המפעלים בחלק האורבני המתועש של העולם.
האזורים האורבנים הם חבלי ארץ שגם לוחמי איכות הסביבה העקשנים ביותר אינם חושבים שאפשר להחזירם לטבע. לעומת התעשייה המסורתית (הקלה והכבדה) משתמשת תעשיית התיירות במרחבים טבעיים ובראשיתיים על מנת להעניק להמוני בני אדם, החיים בצפיפות אורבנית, את המרחבים לראקריאציה - נופש והתחדשות. אלא שנופש זה בטבע אינו מסתפק בהיצע הטבעי הקיים אלא דורש להעתיק את כל מנעמי החיים המתועשים אל הטבע הפראי. כך משנה הטבע הבראשיתי את פניו על פי נוחיותו של התייר. ככל שהאתר המוני יותר, הפגיעה בו גדולה יותר. כדי להגיע ללוג'ים המפוארים במרכז אפריקה או למלונות פאר במקומות נידחים בהודו או בתאילנד, יש לסלול כבישים, לבנות גשרים, רשתות חשמל וביוב ( (Mathieson , 1982. Murphy , 1985 שינוי זה בטבע, או לפחות חלקו, היה עשוי להתקבל בהבנה גם אצל שומרי הטבע, אילו לא היה מצטרף לבניית האתר אותו תהליך הרסני ובזבזני של צו האופנה גם בתיירות.
אתרי תיירות אופנה מתחלפת
בתחילת המאמר תוארה בהרחבה אותה אופנה שבשמה נשחטים בעלי חיים לשמש נעלים, מעילים וארנקים ותוך זמן קצר נזרקים לטובת אופנה חדשה שגם היא עשויה מעור בעלי חיים שנשחטו רק בעבור בצבע או בגזרה שונה. דגים מושמדים ושרשרות חיים בים נקטעות בכל פעם כאשר פירות הים הופכים לאופנתיים.
לצערנו אותה בעיה קיימת גם בתיירות. אם פעם נהגו משפחות או יחידים לחזור מידי שנה בזמן החופשה השנתית אל אותו בית נופש בהרים או על חוף אגם, הרי שהיום הדרישה היא לצאת בכל פעם לריגוש חדש באתר חדש. וכך קניונים החליפו ביקור בתאטראות, ומוזיאונים שהושקעו בהם מיליונים הופכים לריקים מאדם ואלו שמצליחים להיות אופנתיים, עושים זאת לפרק זמן קצר ובהשקעה גדולה, עד שתמצא האטראקציה הבאה שתוציא את האחרת מן האופנה וחוזר חלילה. אפנת ה"סיור ותיור" שחדרה לכל אתר טבע ויצרה קמפינגים כפטריות אחר הגשם, פינתה מקומה לאפנת "הנופש הפעיל" המגישה לתייר את כל העינוגים בתוך מלון שנבנה במרכז ג'ונגל פראי. תיירות מרפא אינה מסתפקת רק במרפא ויש לבנות עבור המתרפאים ממכלול של נופש פעיל, וקשה לראות עד היכן תגיע הריצה המטורפת לסיפוק הטעם המשתנה על פי צו האופנה.
אם בחלק מהייצור ההמוני ניתן היום למחזר את חומר הגלם הרי שבתיירות כאשר אתרים צומחים לאלפיהם וננטשים תוך פרק זמן קצר, הנזק הוא עצום ועולה על נזקיה של תעשיית הייצור משום שהאתר הנטוש נשאר כמו צלקת נוראה בטבע שמזכירה את ערי הרפאים באתרי המכרות באירופה וישובי מחפשי הזהב בארה"ב.
המציאות דוהרת קדימה ומי שמביט מן הצד לא יכול להישאר אדיש לבזבוז המשווע באוצרות טבע תיירותיים, אלו הולכים ומתכלים משום שאמצעי הטכנולוגיה מאפשרים ליזמים ל"בנות" או ליתר דיוק להרוס כמעט בכל מקום שפעם אפילו לא העזו לדמיין שזה אפשרי.
מיחזור אתרי תיירות במחשבה תחילה.
אם בתעשייה נדרשו לו לאדם כ- 300 שנים, להבין שאין מנוס ויש למחזר את חומרי הגלם ולהחזיר לטבע את המחצבות הנטושות על ידי ייעור מחודש, הרי שלתיירות לא תתאפשר תקופה כל כך ארוכה להבין זאת, כי הנזקים נעשים בקצב של המאה
ה- 20, ולא של המאה ה- 17.
על התיירות לעגן את רעיון המיחזור כבר עתה לפני שיכרת הענף האחרון עליו היא יושבת.
הבעיה היא שהמיחזור בתיירות שונה מהמיחזור הפשוט של חומרי גלם בתעשייה.
המיחזור התיירותי חייב להתחיל עם הבנייה, ולשם כך נדרשת משמעת ציבורית, וחקיקה שתחייב את היזם לסרטט מהלך חיים מוגדר של אתר מבחינת התפתחותו הפיזית.
התכנון הקלאסי בספרות האקדמית מתרכז בשלושה שלבים של התפתחות האתר: בשלב א' כאתר נידח, שלב ב' אתר מפותח על בסיס האטראקציה הטבעית,
שלב ג' אתר המוני עם תוספות מלאכותיות (מיוסק 1977 קרקובר 1984).
אלא שכאן מסתיים התכנון במרבית המקרים כי את היזם מעניינות רק תקופת חייו של האתר ואילו הציבור חייב לדעת גם כיצד יראה האתר בשלב הדעיכה והנטישה (שהוא שלב בלתי נמנע, ואפילו די מהיר). לכן חובה על האדריכל לסרטט את האתר גם בשלב הדעיכה שהוא חלק טבעי של מעגל חיי האתר ואשר עד היום מתעלמים ממנו לחלוטין.
התכנון בעזרת חקיקה מיוחדת ידרוש מהיזם לתת תשובה לכל שלב בחיי האתר.
יזמים רבים יודעים מראש שהאתר שפיתחו אינו בן אלמות הדבר נלקח בחשבון כבר בשלב התכנון ובחירת איכות החומרים לבניה ועיטור. בניית אתר תיירות היא בחומרים הכי אופנתיים אך זולים (סוגים ב' ו- ג' ואף למטה מזה) משום שאורך חייו של האתר מצליח להביא להחזר הוצאות תוך 3-5 שנים, וזה רק בתנאי שההשקעה תהיה עבור חומרי בניה באיכות נמוכה. אורך חייו הממוצע של אתר הוא בין 5-10 שנים כאשר רק בחלקו הראשון ניתן לגבות מחירים גבוהים ואח"כ המחיר יורד (למרות שרק אז נסתיים החזר ההשקעה) ומתחיל הרווח. היזם יודע שגם אם ימשכו חיי האתר מעבר ל- 10 השנים הראשונות יהיה צורך לחדשו ולהפכו שוב לאופנתי בהשקעה כספית ניכרת.
הציבור חייב לדעת שזוהי אחריותו לדרוש מהיזם תכנון לכל שלבי חיי האתר בכדי שלא נמצא עצמנו בעוד מעט מאד שנים עד איי אתרים נטושים שהיו פעם "פנינת טבע" והפכו למטרד סביבתי וציבורי. עלות סילוקו עלולה ליפול על גב הציבור אשר ללא חקיקה מתאימה יהיה חסר אונים מול אתר טבע השייך לכל הציבור שלא ניתן לאכוף על היזם למחזרו.
ליזם יש היום דרכים רבות לברוח מאחריות של אתר שרווחיותו תמה. וסיבות טובות לנטוש אתר ולחפש אתר אחר להשקיע בו.
איכות החיים בסביבת האתר הנטוש או החרדה ל"טבע" המבוזבז חייבים לעצור את ההרס והכיעור הבא בעקבות ניצול אינטנסיבי קצר של האתר.
יש לדאוג לכך שהבנייה תיקח בחשבון את יום הנטישה ותידרש תוכנית שתתאר כיצד יראה האתר כאשר יסיים מעגל חיים שלם.
בדרך זאת יחזור האתר לשליטת הטבע ביום שיינטש, והבניה המלאכותית תהיה כזאת שתאפשר התמזגות מחודשת בטבע.
"מעגל-חיים" של אזור הוא מושג ידוע באזורים האורבנים.
אזורי מגורים מתיישנים, אוכלוסייה בעלת יכולת כלכלית עוזבת, ואת מקומה תופסת אוכלוסייה עניה. האזור עובר תכנון מחודש, האוכלוסייה העניה מפונה בשל פרויקט חדשני שמחזיר את האוכלוסייה העשירה למרכז העיר וחוזר חלילה (אפרת 1979).
היתרון במקרה של "מעגל-חיים" באזור עירוני הוא שהקרקע משמשת תמיד לבניה, רק צורת הבניה משתנה. מצב זה כמעט בלתי אפשרי בתיירות משום שהאטראקציה התיירותית בנויה על אתר טבע שנתוניו הטבעיים הם אטראקציה. כל הבניה וההרס המלאכותי הם על מנת להתאימו לנוחות האדם ואם התאמה זו אינה נעשית מתוך מחשבה של "מעגל-חיים" שלם (ז"א אינה לוקחת בחשבון מראש כיצד יראה האתר נטוש) יש בכך אובדן של אוצר טבע שלא ניתן למחזרו. אם נחזור לנושא קצב השינוי התלוי באפנות הבילוי והתיור שהינו מהיר וקצר, נגלה שאנו עלולים למצוא עצמנו מהר מאד בעידן שכל אתרי הטבע היפים יהפכו לתלי חורבות מכוערים שכיעורם לא יהוו אטראקציה ומצב אתרי התיירות ידמה למצב חומרי הגלם המתכלים.
ההבנה שאזורי הבילוי על פני כדור הארץ ובארצנו במיוחד צפויים לכליה עשויה להביא את המתכנן הנבון להקדים תרופה למכה. סוף דבר במחשבה תחילה, הוא המוטו שהתיירות חייבת לעצמה אם היא רוצה להמשיך ולהתקיים. בתיירות זול יותר למנוע מאשר למחזר. כמו שהתעשייה הרעבה לחומר גלם הבינה בסופו של דבר שאין ברירה וצריך למחזר את הבזבוז הרי כך התיירות והמופקדים על אוצרות הציבור חייבים להבין שחובה לחוקק חוק שיחייב את המתכנן להציג תוכנית אתר משלב הפיתוח הראשוני ועד שלב הדעיכה. פרוט שלב הנטישה חשוב לא פחות מפרוט פרוייקט הבניה וזאת בכדי שהאתר יחזור ויתמזג עם הטבע בסוף דרכו.
תנאים בסיסיים לתכנון ממחזר.
האם זה מסובך?
הסד שאיליו צריך המתכנן והיזם להיכנס איננו צר יותר מאותם חוקים המחייבים את הקבלן הירושלמי לבנות את בתי ירושלים באבן ירושלמית או את האדריכל בערים הקלאסיות של אירופה המחויב לחזית בתים מסוימת.
הדרישות מבניה של אתר ממוחזר: (הדגש הוא על אתר בטבע כאשר החוקים לא יחייבו אתרי תיירות באזורים עירוניים).
1. בניה מלאכותית תעשה אך ורק בחומרים מקומיים, שימוש בחומרים זרים יוגבל למקרים שלא ניתן לעשותם באמצעי אחר.
2. הבניה המלאכותית תשאיר לטבע "איים" שניתן יהיה לפתח בהם גינון מלאכותי, אותם איים יהיו מקום להתחדשותה של הצמחייה הטבעית כאשר האתר ייעזב.
3. תהיה עדיפות לחציבה של מבנים על פני בניה מלאכותית בגלל ההתכלות המהירה יחסית של הבניה על פני החציבה.
4. לא תאושר בשום אופן כריתת עצים שאינם יכולים לשקם את עצמם ותהיה חובה לשלבם ארכיטקטונית בפרוייקט בכל מקום שהם קיימים.
5. האתר יחויב לשמור על קו רקיע, וכל הגבהה מלאכותית חיונית תאושר בתנאי שההגבהה תחפוף את צורת המבנה הטבעי ולא תהייה מנוגדת לו.
6. תהיה עדיפות למנהרות על פני דרכים שפוצעות את הנוף.
7. היזם יידרש לסלול דרכים שחומרים מקומיים (גיר, חול או בזלת) ולא מאספלט שחור שמהווה פגם אסתטי בטבע מצד אחד ומצד שני אינו מאפשר לצמחיה להשתקם שבשעת נטישה.
8. צורת המבנים תענה על הקשר בין העבר ההיסטורי ארכיאולוגי של המקום עם שירותים מודרניים שאינם בולטים בשטח.
ביבליוגרפיה:
אפרת, א. (1979), יסודות הגיאוגרפיה העירונית . ת"א. אחיאסף.
Mathieson, A. &Wall, G. (1982) Tourism: Economic, Physical and SocialImpact. London: Longan . pp. 93-116.
Murphy, P.E. (1985). Tourism: Community Approach. New-York: Methuen. pp 60-70.
Krakover, s. (1985). Development of tourism resort areas in arid region. In Gradus, Y.(ed) Desert development.
Miossec , J.M. (1977) Un mode’le de l’espace touristique, L’Espace G’eographique, 6(1), 41-8.
The relationship between the political establishmentin the peripheral areas, and the tourist behavior
By Dr Dalia Shachaf
This presentation is about the relationship between the political establishmentin the peripheral areas and the tourist behavior along desertroadways. For a long time the way between two places was an obstacle that whose cost in terms of time and fuel consumption had to be minimized. Since 1976 there has been a change in understanding this issue from the tourism point of view. This new way of thinking was described in Mariot’s model of ‘’tourist flows between two locations” (to show the model) this model teaches us that beside the access and return route that link a place of permanent residence and the tourist center, there is the recreational way along which the tourists can enjoy the facilities even if this wasn’t the main object of the journey. This new way of understanding the economic potential of the recreational route has had a great influence on rural areas that had difficulties to provide decent living to their villages, especially to the small ones whose people make their living from agriculture. Many sites all over the world have created economic benefits by providing a little entertainment along the roads leading to the main destination as is the case in The Galilee.(small winery, a little restaurant, and even an archeological site)
For 50 years the highway to Eilat hasn’t succeeded in developing any resort along the Arava. The places where the tourists stop for refreshments such as Hazeva , Ein-Yahav, Yotveta, Beer-Manucha, have not change since the establishment of Israel. Although these places have been renovated to some degree, they still remain just that- small gas stations. Even the biggest station –Yotveta - cannot attract tourists to spend their time seeing interesting sites in the surrounding area. (Show some places)
For forty years nobody has been bothered by these issues. The settlements along the Arava have been focusing on their communal life and didn’t like to be disturbed by foreigners, especially tourist, (this comment is also true about most of the settlements in the Galilee region). The economic problems have been resolved as result of political interests, (an issue which we won’t embark upon now) and the tolerance of the low standard of living provided by agriculture. However, as a result of the political changes that have occurred in Israel in the last twenty years, the Arava settlements are in desperate need of finding new ways of making a living. Out of the 1.5 million domestic tourists, from which Arava settlements can hardly attract 10% to use their natural and historical sites.
The legitimate question to be asked is why the settlements in the Galilee have succeeded in creating tourist attraction while the Arava ones have not. Why the business efforts in the Arava have not yielded the expected return.
This research will try to answer this question.
The key solution to the problem is to understand the tourist’s way of thinking and how the subconscious affects their behavior. In some rural areas there is no problem to benefit from passing tourists and the break in their journey makes the trip more interesting, but this is not always the case. Sometime the domestic tourist wishes to feel as a foreigner in his own country. It seems that the domestic tourists who drive to Eilat, try to leave behind the agglomeration of the urban areas, and to enjoy the feeling of being far away from their place of residence (even if the distance is not so big in terms of mileage). In this case, the long drive and even the boring and dull landscape which offers no entertainment along the way makes the arrival to the chosen sight –Eilat–, very attractive and creates the illusion of being abroad. The attempt to offer the tourists attractions on the way will spoil the pleasure of arriving at the Oasis of Eilat in Israel, or to Sun-city in South Africa.
This tourist behavior seems illogical to the political establishment, which haven't Acknowledge the facts that for 50 years no tourist resort has been developed on the way to Eilat even though Timna is such a beautiful site that has all the necessary components required by a landscape resort.
No one denies the facts, every one sees that no place has grown beyond the gas-station; the problem is how to convince the political establishment not to try to change the situation itself.
150 subjects from places northern to Arad and Dimona have participated in this research. The main purpose of the research was to inquire “The attitude of the Israeli tourist towards the sites located along the Arava highway on the way to Eilat”.
The main questions were about choosing the route to Eilat (there are 4 options –not included the airplane option).It is important to mention that the choice among the 4 options does not make any difference.
The other question referred to visiting or knowing the sites along the way, as well as the reason for not wishing to visit them.
Most of the answers show that the Israeli visitor uses the 4 route options to get to Eilat. 80% of them stopped at Yotveta gas-station, 80% knew at least 3 sites from the 11 sites on the list. The most popular site was Park-Timna which is one of the high school obligatory sites included in any school outing program. 50% didn't hear of 80% of the sites. 60% answer that they think that the way to Eilat is too long anyhow, or that the sites along the Arava doesn't interest them.
The conclusion of the research was:
Plans should not be based on the large volume of tourists that aims itself to Eilat. What has to be changed is the attitude toward the facts and try to provide for the tourist whose interest is in the landscape of Arava plains and the Negev desert. Plans should be based on the preferences of the local people who will need to maintain these sites during the out season. Otherwise, these sites will not survive. It is obvious that most tourists that go to Eilat are not interested in being entertained along the way and any interference will spoil their satisfaction. (The only entertainment that can possibly stop them is an enormous mall, a project that is not feasible in this area).
The model that teaches us that the road to the resort is part of the entertainment doesn’t fit the roadways along the Arava. .It has been found that the opposite is true; the entrance to Eilat will be more fabulous if the tourist drive along a dull road to their destination.
