להכות ילדים  בשם התנ"ך /ניתוח מקורות ד"ר דליה שחף/2008

הכשרת מורים מכללת "אוהלו" קצרין
לתגובות : drdalia@012.net.il מותר לצטט, לשכפל ולהפיץ פרסום זה תוך ציון מקור המידע ושם הכותבת

 מי שצפה בסרט "להכות ילדים בשם התנ"ך" ולא משנה בן איזו דת הוא , לא יכול שלא לשאול את עצמו מה באמת אומר התנ"ך בנושא זה? וכיצד מתרגמות זאת הדתות השונות? הדברים הבאים מביאים מס דעות בנדון.
תחילה ננסה לפרש את העברית:
מה אומר הפסוק "חושך שבטו שונא בנו.......

שבט = מקל שמכים בו, מוסר = ייסורים. לפי זה הפסוק מלמד על חשיבותם של העונשים המכאיבים - גישה שהיתה רווחת בחינוך הילדים והתלמידים עד לפני דור או שניים: "המונע מבנו שבט מוסר, הנה לשנאה תחשב, כי סופו יצא לתרבות רעה וימות בעונו... האוהב את בנו, מייסרו בעת השחר" (מצודות). פירוש זה מתאים גם לפסוקים:

· משלי כג13: "אַל תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר, כִּי תַכֶּנּוּ בַשֵּׁבֶט לֹא יָמוּת. אתה בַשֵּׁבֶט תַכֶּנּוּ, ונפשו משאול תציל"

ויש שפירשו: "השונא, הוא שהגיע למצב שכבר צריך להכותו והוא נמנע מכך מתוך חוסר יכולת לעמוד מול בכייתו. האוהב חייב להביא את בנו למצב שלעולם לא יזדקק להכותו, אלא יקדים תמיד להסביר ולהדריך לפני כל בעיה שעלולה להיווצר" (מצאתי ברשת בעילום שם).

שבט = משל לסמכות ושלטון, מוסר = ביקורת ותוכחה. לפי זה הפסוק מלמד על החשיבות של הצבת גבולות ומסגרות לילדים ולתלמידים: "השבט אינו בהכרח המכות אלא הדרישה, החובה" (יהודה אייזנברג).

 

שאלה ראשונה שתשאל היא:

·   האם היהדות דוגלת בהכאת ילדים? אורי פז

·   http://www.aish.co.il/ci/s/48850662.html#comment-form

תקציר-ניתוח
המאמר של אורי פז המובא בקישור לעיל, דן בשאלה האם היהדות דוגלת בהכאת ילדים. הדיון בנושא מלמד על הקושי הגדול של היהדות לאורך כל ההיסטוריה לקבל את המשפט "חושך שבטו שונא בנו......משלי יג' פסוק כד'.
מדוע קיים קושי ?
אם היהדות הייתה מקבלת שילד הוא רכושו של אביו, כמו שרואה זאת האיסלם, וזה יעשה בו כרצונו ובעיקר ידאג שהילד לא ימיט קלון על כבוד המשפחה , הרי שלא היינו מתלבטים כלל בקשר להכאת ילדים.
אם היהדות הייתה חושבת כמו הנצרות שילדים הם תזכורת לחטא הקדמון, ויצר הילד רע מלידתו , הרי שגם אז לא הייתה שום בעיה להכות ילדים, כי חובה לדכא את היצר הרע וטובה שעה אחת קודם...
אבל
היהדות לא חושבת כך , וילדים הם ברכה, ופיקדון, ז"א הם בשום אופן אינם רכושם של ההורים אלא רכושו של אלוהים  המופקד בידי הוריהם ללמדם "למצוות ולמעשים טובים....."
אז כיצד ממלאים אחר האידיאל הזה? לא קל , והמשפט המיוחס לשלמה המלך "חושך שבטו שונא בנו....." מביך מאד.
כיצד אנו יודעים שהיהדות לא הרגישה בנוח עם המשפט המיוחס לשלמה?
פשוט מאד, לאורך כל הדורות חזרו ופרשו את המשפט "חושך שבטו שונא בנו..." כך שיתאים לרוח היהודית,  והויכוח מוכיח שאין הסכמה, ויש רצון  עז לפרש אחרת ממה שזה נשמע כפשוטו . ההתיחסות להכאת ילדים דומה ליחס של היהודי למשפט "עין תחת עין , שן תחת שן..." כולנו יודעים  שלא יעלה בדעתו של יהודי לקיים את המשפט "עין תחת עין, שן תחת שן"  כפשוטו, כך לא מצפים מיהודי שיקיים את המשפט "חושך שבטו שונא בנו.." כפשוטו. יחד עם זאת עלינו לציין שהיהדים נאלצו להתאים עצמם לחברה בה חייו, בקרב המוסלמים או בקרב הנוצרים , ולהשתדלו  שלא לבלוט בדרך החינוך  יותר ממה שכבר בלטו במנהגיהם המוזרים האחרים, אך יחד עם זאת לא עלה בדעתם של היהודים לנהוג בילדיהם כמנהג הגויים.
כדי לנהוג אחרת היה צורך להסביר אחרת  את המשפט המביך שיוחס לשלמה המלך"חושך שבטו שונא בנו..." מאמרו של אורי פז מנסה לעשות זאת בעזרתם של 7 רבנים מפורסמים לאורך הדורות כאשר אנו רואים שכל אחד מהם הצליח לצאת מהמבוכה שיצר עבורו/נו המשפט הנ"ל:

1. הרב וולבה- בוחר להתייחס לשבט כמקל ומוצא משפט אחר בספר זכריה ""ואקח לי שני מקלות: לאחד קראתי נועם ולאחר קראתי חובלים" (יא, ז).  ומשתמש בשני המקלות הללו להסביר את השבט בפסוק שלנו. ובוחר לראות בשבט-מקל נועם ז"א ניתן לחנך גם בדרכי נועם וגם זה נחשב לשבט.
2.הרב לוצאטו -אומר אם צריך להכות אז לא באכזריות אלא ב"מיתוק גדול".
3. הרב אלישיב -בוחר לברוח מהמשמעות האלימה של שבט ומוצא אף הוא פסוק אחר להתחבר איליו " ימין מקרבת ושמאל דוחה" וכמובן ממליץ להשתמש בימין המקרבת, ואם צריך אז פעם ב-50 שנה (יובל), להשתמש ב" שמאל דוחה....." דרך מעניינת להמנע ממכות.
4. הרב חזון אי"ש -בוחר גם הוא  להשתמש "בימין מקרבת ... כדי לומר נסה לחנך בנועם
5. הרב א. פאפו- טען שגם כשהדור בעייתי מאד עדיין יש לחנך בדרכי נועם.
6. הרב יחיאל וינברג-טען שיש להמנע מאמצעי כפייה כי אלו מביאים תוצאות הפוכות מהרצוי ז"א עלולים להביא את הילד לידי מרידה אגב הרעיון שאפשר למרוד בהורים  לא היה עולה על דעתו של שום ילד מוסלמי, ו/או נוצרי.
7. הגאון מוילנא-מוביל את פרושו הרחק מהמשמעות הפשוטה של המילים הוא מניח בפרושו את כל תורת החינוך היהודי על רגל אחת
כיצד?
א. בני אדם שווים אבל שונים. (כמה שנים אחרי הגאון מוילנה נזכרו במערב להמציא את המשפט הזה?)
ב קשה מאד ליצור שינוי . אדם מתקשה לשנות דברים רעים באופיו, קל וחומר קשה לו לשנות דברים רעים אצל האחר. אז מה הבעיה יאמרו הגויים נכפה עליו שינוי, נאלף אותו כמו שאומרת האם לינדה בסרט "מכים ילדים בשם התנ"ך.." נשבור את רוחו ונשנה....!!!!!
אך הגאון מוילנה העמיד כבר מסד שלא יאפשר את האילוף והכפייה בכך  ששאל מיד  " מי נתן לנו ידע כיצד לעבוד על המידות של אחרים במיוחד של הילדים שלנו או ילדים אחרים שחינוכם הופקד בידינו?
מדהים , נפלא, פלאי.
האיש היקר הזה חי בין 1720-1797 והוא חכם יותר מכול הפילוסופים הנערצים של תקופתו (רוסו, וולטר,לוק, הובס ואפילו הפילוסופים בני המאה ה-20 דיואי וקורצאק). ודבריו נשמעים כאילו יצאו מקתדרת חינוך אתמול בבוקר. האיש הזה שהיה חרדי, שמרני (מתנגד חריף של החסידות) מדבר על חינוך בנאורות שרבים מהמחנכים היום מתקשים לעשות.
מה בעצם הוא אומר?
" למה מי אתה....???? מי אתה המחנך/ ההורה/המורה שתשנה את הילד? האם אינך יודע שעליך לקבל את השונה????  "כל אדם צריך לילך בדרכו הצריך לו, כי אין מידת בני אדם שווים זה לזה" (בביאורו על משלי יד, ב). אכן האיש היה גאון והקדים את זמנו בחכמתו , כי מה שנדמה לך, כמחנך/הורה, שצריך לשנות, אולי לא צריך ! ואולי צריך להודות לאל על כך שאדם הצליח לשנות משהו ...... ציטוט:כאשר האדם הצליח לתקן מידה רעה אחת שלו, משלים הוא בכך את ייעודו בעולם וממצה את משמעות חייו.. במילים אחרות הגאון מוילנה ממצה את כל תורת החינוך המודרני על רגל אחת.
וכיצד אם כן יש לחנך אם אסור לכפות???
תשובתו היא-בדרך של דוגמא אישית -  החינוך הטוב ביותר הוא הדוגמא האישית שאנו מציגים לילד, בכך שאנו נוהגים באיפוק ומתגברים על המידות השליליות ומידת האלימות האכזרית שטבועה בכל אחד ואחת מאיתנו.
מדהים, מאלף, כי האיש הזה חי במאה ה-18 .

במקביל הכתבה הבאה מתארת היטב את הדילמה ואת הדעות השונות שרווחו בחברה היהודית , שבהחלט נקטה בעונשים פיזיים. מאמרו של נריה גוטל  מבקש להיות הגון עם המציאות ולהודות שהיה שימוש בכוח בדרך החינוך היהודית "הכאה כן הייתה חלק אינטגרלי ממערכת הענישה היהודית, מצד הורים ומצד מורים - שלא כגישה האפולוגטית, ומאידך הכאה לא הייתה מעולם מטרה כשלעצמה - שלא כגישה הדוגמטית".
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sde_chem/neria1.htm
אז מה בעצם ניתן ללמוד מהמקורות ?
אכן הרב נריה מוצא סימוכין רבים  למצדדים בהכאה.
ראשון  להם, דברי שלמה המלך "חושך שבטו שונא בנו...". אלא שגם דברי שלמה עצמם, אינם מבטאים תביעה להכאה דווקא, אלא רק מצביעים על קיומה של אפשרות. 
            הרמב"ם- טוען שמי שחובל בבניו יצא מהענין בלא עונש מסיבות שונות שמפורטות בפרושו של הרמב"ם(בבא קמא (פז, ב), ולהלכה (רמב"ם, הלכות חובל ומזיק ד, יט; שו"ע חו"מ תכד, ז), נפסק כי החובל בבניו שלא כדין, אזי אם אינם סמוכים על שולחנו - "בניו הגדולים... נותן להם מיד, והקטנים ילקח להן קרקע בנזקן והם אוכלין פירותיו, וכן הדין באחרים שחבלו בהן",  )

• הרמב"ן- יטען שקיימת נורמה של חינוך שנהוג להכות  פה ושם ומושכים באזניו של התלמיד שאינו מקשיב "אין לך אדם שאינו מכה בנו ורודה את תלמידו"!  "... כדרך שמכין התינוקות ומושכין אותן באוזניהם";
• בספרות השו"ת (ספרות השאלות והתשובות) נמצאה שאלה שהופנתה לרב  ריישר שבה נשאל הרב האם מלמד שהכה תלמיד וגרם לו נזק, חייב בדין - "מלמד שכעס על תלמידו והכה אותו בשביל לימודו עד שחבל בו, אם חייב בד' דברים או פטור", התשובה של הרב היא שהמלמד פטור מעונש אבל ישתתף בהוצאות הריפוי 
•  
• הרב קובלץ אינו חושב כקודמיו והוא מחמיר עם מלמד או/ו אב שהכה את תלמידו /בנו וגרם לו נזק, ב'חמישה דברים' חייב גם הרב וגם - בחלקם, אפילו - האב. ואדרבה, אפילו אם היה זה זר שהכה את הקטן והזיקו, גם אז ראוי היה לקנוס את המלמד, במידה והזר אינו יכול לשלם, שכן המלמד מעל בתפקיד שמירתו, ואם כך בודאי על אחת כמה וכמה שיש לחייבו אם הוא עצמו הזיקו.²⁶ יש לחייבו בנזיקין, לחייבו בכל ה'חמישה דברים',²⁷ לחייבו גם במלקות ואפילו במיתה.
•  
• אם כך אנו רואים שהיו מקרים שבהם הכו ילדים ומאמרו של הרב נרייה הובא על מנת לא להתכחש לאמת. וזאת למרות שהיהדות מאד לא אהבה את שיטת המכות, היא התמודדה עם כך שבשטח זה קרה.  היופי הנובע מהמקורות הללו הוא העובדה שיש ויכוח ויש ניסיון אמיתי למצוא דרך למנוע את המצב בו מחנכים בדרך המלקות, ועל כך יש לברך.
• כמו שכבר ציינתי בעבר יהודים העתיקו  לא מעט מהתרבויות שבתוכן הם חיו בין השאר היה להם קשה לחנך בדרך שונה מהעמים בהם ישבו בעיקר משום שבשיטת המלקות משיגים משמעת מהר יותר, מחינוך בדרכי נועם .
• היופי בדברים שהובאו לעיל הוא בכך שלא שהייתה הסכמה גורפת שיש לחנך בדרכי נועם וכשזה לא הלך ניסו למזער את נזקי החינוך האלים, אבל הכירו בכך שזה חינוך אלים ושזה לא טוב!!!!!!!!!!!!!
• לסיכום
•  במה מיוחדת הגישה היהודית על פני הגישה הנוצרית והמוסלמית??.
  הייחוד הוא בויכוח!!!!! עצם העובדה שמקדמת דנא היה ויכוח בין גדולי התורה בכול דור, לגבי המשפט המיוחס לשלמה המלך, היא, היא, הגדולה.
  מדהים לראות כיצד כול אחד מהחכמים בדורו יוצא להגנת הילדים שסבלו  מנחת זרועם של המבוגרים.  ברקע אתה למד שבכול דור ודור היו המבוגרים בלתי מרוצים מהתנהגותם של הצעירים, עד כדי כך שאם תמחק את התאריך ותשנה את סגנון הכתיבה, תרגיש שהדברים הוצאו מהעיתון של הבוקר.
  חכמים התאמצו ליצור אווירה חינוכית בלתי אלימה למרות המשפט במשלי שיוחס לשלמה, בהחלט היווה בעיה. עם זאת אנו רואים שנעשה גם ניסיון  לשמר את הסמכות ההורית, למרות שהמקורות בהחלט ראו גם מקום להעניש הורה מכה ( ראה הרב קובלץ המנסה להתמודד עם הנושא.....).
   
  אם ננסה לערוך השוואה גסה עם גדולי ה"מחנכים" באירופה, נוכל לעשות זאת דרך ארבעה פילוסופים בולטים, כולם נוצרים, ונבחן  כיצד חלה תמורה בדרך ההסתכלות על החברה והדת, וכיצד השפיע הדבר על מערכת החינוך.
   
  הבולט מבין הארבעה  היה רוסו, שהחל לבקר את  שיטות החינוך הקפדניות שהיו נהוגות ע"י ההורים, והכנסייה. הסדקים הראשונים בשיטות החינוך  התחוללו במאה ה- 18 ז'אן ז'אק רוסו, ( שוויץ-צרפת 1712 - 1778), העלה את רעיונותיו בספר "אמיל" . הרעיון המרכזי במצע החינוכי של רוסו היה, שבניגוד למה שחשבו עד ימיו (ועדיין חושבים היום) , רוסו התנגד לרעיון ש"......יצר לב האדם רע מנעוריו" כפי שכתוב בבראשית ח' פסוק כא. התייחסות זו הייתה מהפכנית לזמנה והיא בהחלט בעייתית גם היום, משום שההכרה בכך שיצר לב האדם רע מנעוריו היא נדבך חשוב בחטא הקדמון. אם האדם לא היה רע מנעוריו  לא היה מתקיים החטא הקדמון שעליו נשענת כל הנצרות. רוסו טען שהילד הוא "פרא אציל" ומי שקלקל את ה"פרא האציל" זו החברה. 
  במציאות היה רוסו פחות הומני הוא  ילד 5 ילדים שאותם נטש בלידתם בפתח הכנסייה, כי לא חשב שהוא רוצה להתחייב לגידול ילדים, 
  וולטיר גם הוא כרוסו  חשב שיצר האדם טוב מנעוריו בניגוד למה שטענה הכנסייה.  וולטיר ( צרפת 21 בנובמבר  1694  - 30 במאי   1778 ), נלחם כמו רוסו בכנסייה ובמוסדות החברה ושניהם שייכים לתקופה שהצליחה לעורר ספק ולהצמיח חשיבה אחרת. דוגמא לנושא שוולטיר נלחם  עליו הוא: ב-1762 הוא נלחם בשלטון ובדת גם יחד כשניסה להפוך את גזר דינו של אדם בשם ג'ון קלס, שעונה ונגזרה עליו הוצא להורג באשמת רצח בנו ללא כל ראיות. מאוחר יותר מתברר שגם וולטר המציא ראיות משל עצמו על מנת להגן על ג'ון קלס. האשמה שיוחסה לג'ון קלס הייתה רציחת בנו על רקע של רצונו של הבן לאמץ את הקתוליות במקום הדת של משפחתו הפרוטסטנטיות; אביו, ג'ון קלס הואשם שרצח את בנו על מנת שזה לא יאמץ את הדת הקתולית. וולטר האמין, בצדק, שהסיבה לגזר הדין הייתה רדיפה דתית. וולטר פעל למען שינוי גזר הדין, והצליח. מקרה זה התפרסם באירופה כולה והעצים את חיבת ההמונים אליו http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%95%D7%9C%D7%98%D7%A8)" מהדוגמא הזאת אנו למדים עד כמה נפוץ היה  שאב יכול להרוג את בנו ולצאת זכאי בעיני הציבור, ( מבלי לבקר את דרך המשפט שהייתה נהוגה אז).
   שני פילוסופים נוספים שהשפיעו רבות על החברה ועל דרך החינוך היו לוק והובס . ג'ון לוק האנגלי ( 29 באוגוסט  1632 - 28 באוקטובר 1704) התייחס לחינוך בתוך רעיונותיו המדיניים, הוא טען כי לאדם שנמצא במצב הטבעי יש זכויות. כשאדם עובר ממצב הטבע למצב המדיני-חברתי הוא מוותר על חלק מזכויות אלה לטובת הריבון. כל תפקידה של המדינה הוא להגן על זכויות אלה. ברגע שנפגע עקרון זה, נפגעת מהות קיום המדינה וזכות קיומה. לוק טען שבמצב חברתי בני האדם יסייעו האחד לשני, ובנוסף אדם מטבעו הוא טוב. רעיונות מדיניים אלו השליכו כמובן על חינוך ילדים שהרי אם הילדים אינם רעים מלידתם אין צורך לדכא אותם.....
  הובס. (5 באפריל 1588 - 4 בדצמבר 1679) כתב את "הלוויתן" והציג את ההיסטוריה האנושית כהיסטוריה של מאבק סביב הישרדות וצבירת כוח. על-פי הובס, מצבו הטבעי של האדם הוא מלחמת כל-בכל.   על-פי הובס, אדם יהיה בטוח רק כאשר ישלוט באופן בלעדי על כל בני האדם האחרים, אך זהו מצב בלתי אפשרי למימוש. הסמכות והחוק, לפי הובס, נובעים משני גורמים: צורך בני האדם להתאגד כנגד הטבע וכנגד בני אדם אחרים, .על פי הובס, בתהליך ההיסטורי המודרני הולכות המדינות וצוברות כוח (ביחס לפרטים בהן), עד שהן הופכות למוקדי כוח בלתי מוגבלים, ובאותה דרך מחנכים ילדים ז"א המבוגרים דואגים לשלוט בהם.
    (http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%9E%D7%90%D7%A1_%D7%94%D7%95%D7%91%D7%A1)
   

  אז מה הקשר בין הפילוסופים של ההשכלה לבין מערכת החינוך?
  מהדברים לעיל לא ראינו שהם התייחסו אל החינוך ישירות .
  התשובה לכך היא שהחינוך היא הדרך שבה חברה מטמיעה את רעיונותיה בחברה. כל זמן שהחברה הסכימה שהדת הנוצרית היא האמת, החינוך ייצר אנשים שלמדו לציית לדת שאמרה שיצר האדם רע מנעוריו ולכן לגיטימי/ונחוץ  לדכאו . ברגע שקבוצה של פילוסופים החלו לערער על כך ולבנות רעיונות אלטרנטיביים, החלו להסדק אמיתות הכנסיה. רוסו תרם את הרעיון שהאדם אינו רע ממהותו לכן אין צורך לדכא את רצונותיו של הילד, גם וולטיר תרם את הרעיון שהילד אינו רע מלידתו ובכך יצר יחד עם רוסו תשתית להתייחסות שונה לילד וממילא לחינוכו. (יחד עם זאת חובה לציין שוולטיר עדיין חשב שאב יכול לרצוח את בנו כשזה ממרה את פיו כמו בדוגמא לעיל). ג'ון לוק תרם את תרומתו כמו השניים הקודמים באנגליה והתנגד גם הוא לרעיון הדתי שהאדם הוא רע מנעוריו, הובס לא מיתן את היחס לילדים או למבוגרים אבל נתן הסבר התנהגותי ולא דתי ליחסים החברתיים.
   
  התרומה האמיתית לחינוך של ימינו היא הספקנות והניסיון לחשוב בצורה ביקורתית. משהו שאנו מוצאים לאורך כל ההיסטוריה בדת היהודית -הווכחנות הבלתי נלאית תדלקה את  הויכוח על הדרך הנכונה גם כשבתנ"ך היה כתוב במפורש "חושך שבטו שונא בנו".............ויכוח שאנו ממשיכים בו כאן.

  זה  המקום להזכיר את החינוך הפרוגרסיבי של דיואי שאפיין את תחילת המאה ה-20 וכמובן את דרכו החינוכית של קורצאק. המשותף לשניהם שניסו להעמיד את הילד במרכז ודרכם נקראה "המהפכה הקופרניקית החינוכית"
  
  נספח

  ומה אומר החוק בישראל של ימינו?

  1. ע"פ 4596/98 - פלונית נ' מדינת ישראל [4.2.99, 25.1.00], במסגרת ערעור על פסק דינה של השופטת ס' רוטלוי, ת.פ. 511/95, אשר נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. עיקרו של פסק הדין נכתב על ידי השופטת ד' בייניש, אליה הצטרף בהסכמה הנשיא א' ברק, ואף השופט י' אנגלרד שחלק, לא עשה זאת אלא ביחס לשולי פסק הדין - הגדרת 'התעללות' - לא לעיקרו הנוגע לענייננו.
  בערכאה הראשונה נקבע כי "על בית המשפט הקובע נורמות שיפוטיות וערכיות, להוקיע אלימות של הורים כלפי ילדיהם, הגם שהן עטופות במחלצות של 'פילוסופיית חינוך' ולשרש תופעות אלו אחת ולתמיד". הכרעת הבג"ץ הסכימה עם קביעה זו ואף הוסיפה כי "ענישה גופנית כלפי ילדים... כשיטת חינוך מצד הוריהם, פסולה היא מכל וכל והיא שריד לתפיסה חברתית-חינוכית שאבד עליה הכלח... גם כאשר ההורה מאמין בתום לב שמפעיל הוא את חובתו וזכותו לחינוך ילדו... אשר על כן נדע כי שימוש מצד הורים בעונשים גופניים... כשיטת חינוך, הינו אסור בחברתנו כיום" [שם, פיסקה 29]. ושמא "יטען הטוען כי בקביעתנו זו, גוזרים אנו על הציבור גזירה שלא יוכל לעמוד בה, שהרי בקרבנו מצויים הורים לא מעטים העושים שימוש בכוח שאינו מוגזם כלפי ילדיהם (כגון - מכה קלה בישבן או על כף היד) כדי לחנכם ולתת בהם משמעת, האם נאמר כי הורים אלה עבריינים הם? התשובה הראויה היא כי במצב המשפטי, החברתי והחינוכי שבו אנו נתונים, אין להתפשר על חשבון סיכון שלומם ושלמותם של קטינים... אמת המידה הראויה צריכה להיות ברורה וחד משמעית, והמסר הוא כי אין ענישה גופנית מותרת" [שם, פיסקה 30].
  כאמור, זו הייתה דעת בג"ץ והכרעתו, ברם לצד זה חשובה לציון הסקירה הממצה שנערכה שם [פיסקה 21] על יחסן של מדינות שונות, נאורות לא פחות, לאותה סוגיה, ומתברר כי הן חלוקות ונבדלות בהנהגותיהן ובחוקיהם, והן מבטאות מגוון גישות הנובעות משוני בתפיסות ערכיות, חברתיות, חינוכיות ומוסריות. אין דין החוק והמשפט האנגלי, המקנה להורה - להבדיל ממורה! - הגנה מפני אחריות פלילית כל עוד העניש את ילדו עונש גופני 'סביר' ולא מופרז, וכמותו גם המשפט האמריקאי - בשינויים מסוימים בין מדינה למדינה - ואף הפסיקה הקנדית, כדין החקיקה בפינלנד, דנמרק, נורבגיה ואוסטריה אשר אסרו או הגבילו מאוד את סמכות ההורים להענשת ילדיהם בענישה גופנית. מכאן שגם בין המדינות הנאורות, וגם בעידן הנוכחי, יש שאינן שוללות על הסף ענישה גופנית 'סבירה', ודבר זה לא הפקיעם מן החברה התרבותית המודרנית; וראה להלן הערה 2. זאת ועוד, אף בין שופטי מדינת ישראל יש המערערים על פסיקה - תקדימית ומחייבת - זו והשופט אמנון סטרשנוב אף הביע מפורשות את בקורתו, בספרו: ילדים ונוער בראי המשפט.
  2. במקרה זה, כמו במקרים נוספים, נכנסת החברה לא פעם לפרשנות שטחית, ולפיה העולם נחלק לשני עברי מתרס: 'הנאורים' הליברלים שוללים הכאה, ו'החשוכים' הדתיים מצדדים בהכאה. שלא במפתיע, אף הורה שר החינוך לשלוח את פסק הדין לכל בתי הספר בארץ, ואף הורה שכל המורים ילמדו את פסק הדין וינהגו על פיו. וראה לעיל סוף הערה 1, על הנוהג במגוון מדינות 'נאורות' לא פחות; ובעיקר ראה להלן הערה 56, על המקבילה של המהפך ההלכתי עם המהפך הפסיקתי, וממילא דחייתו של הסטריאוטיפ התיוגי, שאינו מבוסס, אינו מעוגן ובודאי אינו מהוגן.
  3. שלא במפתיע גם כאן הוצע 'עוקף בג"ץ', ואחד מחברי הכנסת הדתיים - א' רביץ - הניח על שולחנה של הכנסת הצעת חוק המתירה להורה להכות את ילדיו לצורכי חינוך. לפי אותה הצעה, "אם במסגרת חינוכו נדרש להעניש את הילד ענישה הגובלת במכה שאינה מזיקה ולכן אינה בגדר 'אלימות', הרי שהדבר לא ייחשב לפגיעה בחסר ישע, ויוכלו הורים להשתמש באמצעי זה מתוך מחשבה חינוכית ובמידה".
  4. המקבילה כנראה מלמדת שגם הביטוי 'מוסר' שבסופו של הפסוק - "ואהבו שחרו מוסר", צריך להתפרש בדרך דומה. ולא רק המקבילה, גם ההשוואה מלמדת על כך, כדברי שלמה עצמו, שם כב, טו: "אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו"; ושם כג, יג: "אל תמנע מנער מוסר כי תכנו בשבט לא ימות" - 'מוסר' הבא עם 'שבט'.