שחף, דליה.(2015).להפסיק את העבדות המודרנית –החזירו את חצאי-המשרות מותר לצלם לשכפל ולהעתיק בציון שם הכותבת בלבד
כפמניסטית לשעבר אני מכה על חטאי הדור שלי, ומבקשת את סלחיתם של הילדים המוזנחים במיטב כספי החברה, כתוצר לואי של הפמניזם האגרסיבי של דורי.
החיים אינם מאפשרים תמיד לתקן טעויות, אבל את הטעות הזאת אנחנו חייבות לתקן, והדרך היא להחזיר את רעיון חצי המשרה לשוק העבודה, וטובה שעה אחת קודם.
בנות דורי היו הדור הראשון ששרת בצבא כשרות חובה, שמחנו על כך שלא חיתנו אותנו מיד עם סיום בית הספר התיכון (או לפניו),
שמחנו על כך שהצבא אפשר לנו להתנסות בעול העבודה (כמו גברים), הוטלה עלינו אחריות, והוכחנו את עצמנו כראויות למרבית הצרכים של צה"ל. חלקנו הגדיל ראש והלך לקורס קצינות והוכיח את עצמו גם שם. הגברים התחילו להבין שאנחנו כוח שכדאי לשתף בעיסוקיהם .ברוב המקרים מצאנו בן זוג בצבא, חלקנו קיים הלכה למעשה את המיזוג העדתי, התחתנו לאחר הצבא, או לאחר לימודים גבוהים רכשנו מקצוע (בד"כ מקצוע נשיי שהיינו גאות בו מאד), וילדנו ילדים בגיל צעיר, סביב ה-20 המוקדמות. למרות גילנו הצעיר חשנו מחויבות גדולה לגידול הילדים באותה עוצמה שאמנו עקרת הבית עשתה זאת עבורנו, וזה היה קשה. דבר אחד היה ברור לכולנו -לא נשאר בבית ולא נהייה בשום אופן עקרות בית למי שרוצה להרחיב בנדון מוזמן לקרוא את המאמר " האישה הישראלית מעידן של שסע עדתי לעידן של שסע מיגדרי [1]. מה שקרה בהמשך הוא סיפור ארוך של הישגים ומישגים שהביאו את המצב החברתי לעברי פי-פחת ובעיקר הפך את האישה לתואם-גבר אומללה ואת ילדיה/נו למוזנחים במיטב כספנו.
מעט מאד דברים שחלמנו עליהם התגשמו כפי שרצינו, כי רצינו דברים שלא היו קיימים גם עבור גברים. חשבנו שלגברים יש קריירה וגילינו שהם עבדים בחליפות זוהרות. העבודה היא דיגלה של דת העבודה אך לא זו של א.ד. גורדון[2] כי אם עבודה שתאפשר לכלוא את כולנו במסגרות נוחות לשליטה. זה לא סוד חדש שכסף (כמו מכונית), הוא פיתוי שגברים לא עומדים בפניו, אלא שבתהליך הפמניזם התברר שהאישה כתואם-גבר הפכה לרודפת כסף לא פחות מהגברים.
גילוי נאות מחייב לציין שנשים עניות עבדו תמיד, ועם כל הצער בדבר לא בהן עסקינן. נשים החלו לעבוד מתוך בחירה כשנתנה להן הזכות להשכיל והן ראו בעבודה דרך לשנות את המציאות שבה לאישה לא היה קול.
הדבר העיקרי שנשים כמוני –פמניסטיות לשעבר שכחו הוא, שהן לא פועלות בחלל ריק ושהמקום שהן פילסו לעצמן לא מלא גברים שלא עמדו בחיבוק ידיים כשנשים נדחפו בכוח לתפוס מגזרי עבודה . הגברים שהיו מנוסים יותר באבחון מגמות של משאבי אנוש קפצו על המציאה ופינו להן מגזרים שהם לא ממש אהבו או שהשכר בם היה נמוך (הוראה, סיעוד-אחיות) נשים שהיו בתחילת הדרך פחות מודעות לשכר ותאבות הצלחה התוצאה השליכו עצמן לרגלי הבוס שהרעיף עליהן תשבחות מקצועיות מבלי לתת את הדעת על מה שגברים הבינו הרבה קודם שמחמאות הן דרך לשעבד מישהו בעלות נמוכה.
ההתעוררות לא אחרה לבוא ונשים יודעות היום במודע או בתת מודע שהן החליפו חמור בפרד ושהעבודה היא סוג של שיעבוד. אך כמו הגברים הן מסרבות להודות בכך ומתבשמות מהעובדה שהעבודה מעניקה להן תירוץ לצאת להתלבש לפגוש זרים/עמיתים, גם אם הם אינם בשום אופן חברים [3]. התשוקה "לצאת לעבודה" כל כך חזקה שהיא מכלכלת/ויוצרת תעשייה שלמה של אופנת טקסטיל, מכוני יופי וכמובן תעשיית פעוטונים. לצערי, אף אחת מהתעשיות הללו לא תותר על חלקה במעל, וצריך לזכור שחלק גדול מהתעשייה הזאת מנוהל ע"י נשים שלא תאפשרנה לאף אחת מאתנו לחזור הביתה לילדנו. הכסף הגדול שמסתובב בתעשיית היופי או תעשיית "הדימוי העצמי הנמוך" לא תרשה לאף אחת לחזור לחלוק הבית ולחדול מלבזבז כסף רב על בגדים שיש להחליף מדי יום, ובעיקר לזרוק מהר ככל האפשר על מנת לקנות חדש [4]. גם מכוני היופי לא יאפשרו לנו להתכנס בד' אמותינו ולהיות מרוצות מהמשקל והמראה שלנו כמו מצבע השיער הטבעי.
כל מי שהבינה שהיא עבד של בוס שמנצל אותה, ושל אופנה שמגחכת אותה , ופעוטונים שגובים הון כדי להזניח את ילדינו בכלובים "בטוחים" ,הפכה לאויבת התעשייה, וזו תגייס את כל כוחה השיווקי על מנת להגדירה כפרזיטית, בטלנית על ידי מרבית חברותיה אם כי בודדות יתקנאו בה.
כאישה ברור לי שאנו זכאיות ללמוד ואנו זכאיות וחייבות לעבוד ולתרום את חלקנו הסגולי לחברה. אלא שתרומה זו חייבת לכלול את תרומתנו לילדינו ולקיחת אחריות על התפתחותם. וזה לא ניתן לעשות כאשר האישה יוצאת לעבודה של 8-10 שעות ולחוזרת הביתה כשהיא מותשת וילדיה מותשים, וגם בשעתיים שיש לה לבלות עם ילדיה ובן זוגה היא ממשיכה לנהל את העבודה מהבית.
לכן צריך לחזור, וטובה שעה אחת קודם, לחצי משרה שתעניק לנו הנשים (והגברים שיבחרו בה), זכות לצאת ולפגוש עמיתים צורך שאסור לזלזל בו, ובאותן שעות נספיק להוכיח שיש לנו קול. חצי משרה תאפשר לנו לחזור הביתה ולקבל את ילדינו בצהריים ולהעביר איתם את שעות אחה"צ (ולא בהסעות לחוגים שהם תואם-פעוטונים לגדולים), לשבת איתם וללוות אותם ואת צמיחתם. הדור שלי עשה זאת והקבלות מצויות בכל שטח כלכלי חברתי במדינה לעומת זאת נכדינו זאת אופרה אחרת, רובם נפגעי הפמניזם .
המלחמה העכשווית של דורי שהכניס את בנותיו לבוץ הפמניסטי היא להילחם על ההכרה בעבודת הבית וגידול הילדים כמשרה לכל דבר, ויש דרכים יצירתיות לעשות זאת[5]. אנחנו הסבתות של היום חייבות לעמוד בצמתים ולזעוק כנגד הניסיון להרחיק את ההורים מילדיהם בשם הנחיצות המקודשת לעבודה, כשברור לכל שזהו שקר ששוב מנסה להנמיך את הדימוי העצמי של מי שלא עובד. בפועל ברור לכולנו שאין די עבודה לכולם ויעידו על כך המובטלים והמפוטרים, מדינות מערביות משלמות לפלחים באוכלוסייה על מנת שלא יעבדו[6] גם אצלנו יש "מבצעי פרישה" שבה הפורשים מקבלים בונוסים שמנים כדי לפרוש .
אם היו מפצלים כל משרה לשנים היינו מקבלים יותר משרות שהיו מאפשרות לגברים ונשים לעבוד כמידתם מי שסיים את גידול הילדיו יוכל לקחת על עצמו שני חצאים והצעירים יחליטו מי מבני הזוג ייקח חצי משרה. כלכלית מחצית המשרה החסרה שוות ערך לפעוטונים, לרכב, לביגוד שיחסכו. צעירים בגיל גידול הילדים יצילו את ילדיהם ואת עצמם מהדיקטטורה המקודשת של העבודה, ועדיין יוכלו להתרועע בחברת עמיתים בעבודה ולנצל את הבמה להשמיע קול חברתי כלכלי.
לאלו שחיידק העבודה לא יירגע במשך 10 השנים של גידול הילדים מובטח שניתן ל"עשות" קריירה גם מגיל 40 כשהילדים בגרו. ואגב שלא יספרו לכם שמשק משווע לידיים עובדות , כי רק מי שנאלץ לחפש עבודה יודע עד כמה היא לא מצויה ומה שמצוי בד"כ אינו מתאים לכם או משום שאתם [7]over qualified, אבל בעיקר כי יש מי שאינו מסתפק בעבודה אחת ורק משום שהוא יכול (ולא בהכרח צריך) הוא משתלט על משרה וחצי או שתי משרות, כאילו שמרבית השכר אינה עוברת ישירות למס הכנסה מה שמלמד על כך שאותם "חמסני משרות" אינם בהכרח זקוקים לכסף אלא להגבהת הדימוי העצמי הנמוך שלהם .
עד כמה זה עלוב יקשה עלינו לשכנע את מי שהזהות האישית שלו היא תלוית כסף או תלוית משרה. אך אסור לנו להירתע מזה. עצוב לראות את הפחד התהומי בעיניו של מי שצריך לצאת לפנסייה. כזה הוא מצבם של הפנסיונרים "הצעירים" שנאחזים בעבודתם ומנסים לספר לעצמם סיפור פתטי שהם נשארים בה כי הם מרגישים שהם עדיין יכולים לתרום, כשלרגע לא עברה במוחם המחשבה שהאחזותם במשרה מונעת מצעירים להיכנס למעגל העבודה!
לסיכום
נראה שתרומתו של דור הפמניזם תהייה גדולה יותר אם נפרוש ונכניס צעיר למעגל העבודה, והצעירים המגדלים ילדים ייקחו חצי משרה שתותיר להם זמן להצמיח את ילדיהם.
אז באו נחזיר את חצאי המשרות ונשים סוף לעבדות המודרנית.
[2] ערך א.ד.גורדון ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%9F_%D7%93%D7%95%D7%93_%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%9F נדלה ב-15.6.15
היגר א"ד גורדון לארץ ישראל, בגיל 48. גורדון לא הסכים לקבל תפקיד פקידותי, ואף שהיה אינטלקטואל מבוגר וחלש פיזית, ולא עסק בעבודה גופנית מימיו, אחז במעדר ועמל במלאכת כפיים, תוך שהוא מקפיד על האסתטיקה של מלאכת העדירה.[4] הוא עבד בארץ ישראל מספר שנים עד אשר הצטרפו אליו אשתו, ובתו יעל. ברם, ארבעה חודשים לאחר עלייתן, חלתה אשתו ונפטרה. בנו, שעמו היו לו מחלוקות קשות על רקע תפיסתם הדתית המנוגדת, נותר באירופה. גורדון היה לפועל חקלאי שכיר: בתחילה מצא עבודה בפתח תקווה, ועשה בה חמש שנים; שלוש שנים נוספות התגורר בראשון לציון (שם נפטרה אשתו), ולאחר מכן השתקע בגליל. גורדון היה איש מאמין ודתי רוב ימיו, ורק בסוף ימיו פרק את עול המצוות המעשיות ונשאר נאמן רק לקיום מצוות לא תעשה, במוצאו בעשייה וביצירה מתוך התכוונות חלופה למצוות שסר חינן בעיניו. החל משנת 1908 ועד מותו, פרסם גורדון מאמרים ביקורתיים רבים על סוגיות היישוב בעיתונות תנועת העבודה. באותן שנים כתב גורדון גם מאמרים פילוסופיים, כגון מאמרו הנודע: 'האדם והטבע'. בשנת 1915 הצטרף לקבוצת דגניה א', בה חי עד סוף ימיו.
[3] עמיתים לעבודה הם בשום אופן לא חברים והאכזבות מהם יכולות למלא אין סוף דוגמאות.
