מותר לצטט, לשכפל ולהפיץ פרסום זה תוך ציון מקור המידע ושם הכותבת  

 ישראל הייתה מאז ותמיד ארץ צליינות למרות שהוותיקן ניסה, והצליח לנתק את המערב מארץ ישראל, שנמצאה בתחום הנצרות האורתודוקסית. מקומות קדושים היו עסק משגשג, ובעלי העסק ניסו לחסל את מתחריהם בדיוק כמו היום. על רקע זה הייתה הנצרות המזרחית-אורתודוקסית  מסוכסכת עם הנצרות הקתולית. עם עליית האיסלם איבד המזרח הנוצרי הארתודוקסי את ההגמוניה הדתית לטובת האיסלם, והמזרח הרחוק היה כבר בשליטת הבהמיזם, והבודהיזם. עולי הרגל הנוצרים במערב החליפו את א"י בוותיקן שבאיטליה ובסנטיגו דה קומפוסטלה בספרד. א"י הלכה ואיבדה את מעמדה כמקום עלייה לרגל.  במאה ה-11 החלו מאתיים שנים של עדנה לעולי הרגל  לא"י, הצלבנים שלטו בארץ ויצרו מוסדות שאפשרו לצליינים מהמערב להגיע לישראל בבטחה.  בניגוד לתקופה שקדמה למסעות הצלב, היה עידוד רב בארצות המוצא לצאת למסעות הצלב. היה זה אינטרס אירופאי לדלל את כמויות האבירים המובטלים, שהסתובבו חסרי מעש והתגוששו זה בזה על גבם של האיכרים, התגרו זה בזה מתוך שעמום והפריעו למהלך התקין של מערכות החיים.  תקופה רומנטית זו חלפה עם חזרתו של השלטון המוסלמי לארץ בואריאציות השונות  שלא עודד צליינות מערבית, וארץ ישראל מתדרדרת למצב המתואר ע"י מרק טווין בספרו "מסע התענוגות בארץ ישראל" שיצא לאור בשנת[1]   1869. תומס קוק איש התיירות האנגלי במאה ה-19 ניסה להחיות את המסעות לארץ ישראל, בהצלחה רבה, אך הסתלקותה של בריטניה מהמזרח התיכון גרמה לשקיעת התיירות  עד להקמתה של מדינת ישראל.

המדינה היהודית שקמה הייתה  פלא בעיני העולם היהודי ובעיני העולם בכלל. רבים ביקשו לבקר בארץ ולעמוד על הפלא שבתחיית העם היהודי בארצו ובצמיחתה של מדינה מודרנית  מתוך השממה והפיגור.

עבור המדינה החדשה הייתה התיירות אמצעי ליצירת קשרים עם העולם היהודי וטיפוח קשרים דיפלומטים עם שאר העולם. הישראלים לא יצאו מהארץ מלבד שכבה דקה של עסקנים ובעלי עסקים.

העובדה שישראל הייתה ארץ הקודש לדתות הנוצריות הספיקה לדעתם של  מייסדי המדינה  וטיפוח הקיים היה מינורי. מלחמת ששת הימים, התרחבותה של המדינה ובעיקר הביטחון, הביאו לשגשוגה של תיירות פנים בעיקר למרחבי הגולן וסיני. הבטחון והסקרנות להכיר את מרחבי סיני והגולן הביאה להתפתחותם של אמצעים לתיירות נוף ותיירות נופש. הארץ נפתחה לתיירות יוצאת וישראלים חזרו ארצה עם רעיונות כיצד מפתחים בארץ מקבילות למה שראו בחו"ל.

התמוטטותם הכלכלית של הקיבוצים מבחינה כלכלית הביאה גם היא לחיפוש אחר מקורות כלכליים חדשים, ורבים בקיבוצים נזכרו שוב בתיירות ששימשה אותם בתחילת דרכם כאמצעי להכנסת מזומנים, והם שבו לחזר אחר הציבור הישראלי שיאות לבוא ולהתארח בבתי הילדים שננטשו לטובת הלינה המשפחתית. הקיבוצים הסכימו אפילו להכשיר את המטבחים כדי לרצות את הציבור הדתי, שמעולם לא היה אורח רצוי בקרבם.

שנות השמונים והתשעים היו שנות עדנה למכללות האזוריות שצצו כפטריות אחר הגשם[2],  ובמקביל נכנסו לארץ שלוחות של אוניברסיטאות מחו"ל. המקצועות שאפיינו את השלוחות הזרות היו מינהל עסקים, חינוך, ופה ושם גם סנוניות של לימודי התיירות. עד היום האקדמיה הישראלית לא מכירה במקצוע התיירות כמקצוע בעל פרדיגמה העומדת בפני עצמה. עד שנות השמונים המאוחרות, עיקר הלימוד התיירותי התקיים בביה"ס לתיירות שההכשרה בו הייתה בידי משרד התיירות. נושאי הלימוד בביה"ס לתיירות העניקו ידע שנדרש ממורה דרך ישראלי, מפקיד מורשה במשרד נסיעות, ופקיד קבלה בבית מלון.

בתי הספר התיכוניים שחיפשו מקצועות מתאימים לתלמידים במגמות הטכנולוגיות, ראו בתיירות מקצוע ראוי, משום שאחזקתו הייתה זולה ביחס למגמות כמו חשמלאות מטוסים, או מכונאות רכב, וניחוחות חו"ל ."הלבינו" את צווארונם  של הלומדים בו. הכשרת תלמידי התיכון הצריכה  הקמת  מערכת הכשרת מורים למגמות אלו, אתגר  שקיבלה על עצמה מכללת "אוהלו" שישבה לחופה של הכינרת. באופן די מפתיע הסטודנטים שנרשמו למסלול התיירות היו סטודנטים שעלו ברמתם על סטודנט ממוצע להוראה בשל דרישת החובה ל-5 יחידות אנגלית[3]. הכשרת מורים זו האריכה חיים עשר שנים עד שהאקדמיזציה  במכללות לחינוך הביאה לחיסולה, יחד עם יתר  המקצועות שלא ניתן היה להשיג עבורם תואר אקדמי-BED. באוניברסיטאות הוכנס מקצוע התיירות כהתמחות בלימודי הגיאוגרפיה,  מנהל העסקים, ואפילו במסגרת הנדסת תעשיה וניהול- באוניברסיטת בן גוריון בנגב. 

בתחילה היה הביקוש למקצוע גדול. 400 סטודנטים עם פסיכומטרי של 700+ צבאו על מגמת "תעשיה וניהול" באוניברסיטת הנגב בבאר-שבע, וביקוש רב היה ללימודי התמחות במחלקה לגיאוגרפיה בחיפה וב"ש. יחד עם זאת בשתי המכללות הזרות שהביאו את לימודי התיירות כתואר עצמאי , היה קושי למלא כיתה של 30 סטודנטים מגמה שהלכה  וירדה עם השנים.

לאורך כל שנות קיומן של מגמות תיירות הייתה התיירות מקצוע מושך, גם אם לפרק זמן קצר , לסטודנטים ברמה גבוהה  מהממוצע, אך התוצר הסופי ,השכר לבעלי התואר והמיומניות שרכשו, לא הצדיק את הציפיות והביקוש לתואר ורמת הלומדים בו ירדה פלאים.

הבעיה העיקרית בלימודי התיירות לתואר ראשון היא שהסטודנטים המגיעים ללמוד מקצוע זה חסרים ידע גיאוגרפי כללי. גם תלמידי לימודי א"י וגיאוגרפיה אינם טובים יותר אלא שאלו אינם צריכים להוכיח בקיאות בשטח בתום לימודיהם. הסטודנטים לתיירות צריכים להתחרות במקומות העבודה עם בעלי מקצוע בענף שהבקיאות שלהם בעולם היא עצומה). כל הסטודנטים בארץ לוקים בידע הגיאוגרפי שלהם מאחר ולימודי הגיאוגרפיה מסתיימים במרבית בתי הספר התיכוניים בכיתה ט' ותיכונים בודדים מאפשרים המשך לימודים לבגרות. זו ההוכחה שהמהפכה הדיגיטלית והאינטרנט חובק העולם לא הפכו את נערינו לבקיאים יותר בגיאוגרפיה, גם העובדה שרבים מבני הנוער מטיילים בעולם יותר מהוריהם והסבים לפניהם שנולדו בארץ, איננה הופכת אותם לבקיאים יותר אפילו באותם מקומות שביקרו בהם, (הזיכרונות שלהם קשורים לחוויות חברתיות ואלו יכולות היו להתרחש בכל מקום על הגלובוס). מצב זה משתנה עבור חלק מאלו ששירתו בצבא בחילות שהעמיקו לצעירים את הידע ויכולת ההתמצאות הגיאוגרפית , ידע .שניתן אח"כ לשולפו למטרות תיירות. העבודה התיירותית דורשת התמצאות בשטח והכרת העולם, כאשר הלימודים האקדמיים אינם יכולים להעניק זאת לשום סטודנט, וכל לימוד יהיה בלתי אפקטיבי אם לא קיים הידע הגיאוגרפי הבסיסי. 10 ימי סיור בארץ, ו-4 ימי סיור בחו"ל  במסגרת הלימודים, אינם יכולים ללמד סטודנט ההתמצאות  באזורים שעליהם יידרש לחוות דעתו המקצועית, כבוגר ב.א בתיירות.

 נושא נוסף והחשוב ביותר שהאקדמיה הזניחה, מתוך בורות, (אך גם בשל אילוצים לקבל  תוכניות לימוד זרות, שצמודות למינהל עסקים), הוא לימוד הדתות שהוא לב ליבה של התיירות בישראל. תיירות היא קודם כול תרבות וככזו היא קודם כול דתו של התייר ודתה של הארץ בה מטיילים. לגבי ישראל כל מי שלא מבין שהתייר הבא לישראל רואה בכך חוויה דתית לא מבין בתיירות ישראלית, וממשיך להכשיל אותה כי  אינו יכול לייצר מוצר תיירותי שיענה לצרכים של התייר. מצב ההכשרה התיירותית בארץ דומה לבוגר ב.א. במוסיקה שאינו יודע לקרוא תווים.

 ברמת הידע הכללי הדל של הסטודנט לתיירות שהגיע למכללות (שאינו יודע לעיתים אם ברלין היא עיר או מדינה), אין סיכוי להכשיר בוגרים שיתחרו  עם אנשי השטח גם אם אלו חסרי השכלה אקדמית. הידע שרכשו בחריש פיזי של הארץ והעולם, עולה על כל ידע אקדמי במנהל עסקים שיינתן להם במכללה.
הסטודנטים לתיירות הבינו שעדיף ללמוד כבר מנהל עסקים ולרכוש מושגי יסוד  במנהל עסקים, שיתאימו לכל עבודה שיידרש לעשות, על פני לימוד  קשה יותר במסלול התיירותי שבסופו יכיר הסטודנט עד כמה בלתי מקצועי הוא  בשטח התיירות.

מקומות העבודה שביקשו לעצמם עובדים אקדמיים הבינו מהר מאד שמהמכללות לא מייצרות את האקדמאי שהם זקוקים לו. רשות הטבע והגנים העדיפה לשלוח את הפקחים ואנשי השטח שלה ללימודים כללים ולא קיבלה לעבודה בוגרי מכללות בתיירות.

המכללות והאוניברסיטאות שעסקו ומנסות להכשיר בוגר  בתיירות נכשלו בכך שנאלצו להעתיק תוכניות שהתאימו לתיירות האירופאית/ארה"ב, אך לא התאימו  למציאות הישראלית. למרצים במכללות ובאוניברסיטה, חסר ניסיון השטח של  היזמים, ובעלי העסקים. העובדה שהאקדמיה ניסתה להבנות ממנהל עסקים יצרה נחיתות טבעית של האקדמיה מול בעלי העסקים, מה גם שמכללות אינן מוסדות מחקריים ומחקרים שנעשו באוניברסיטאות היו בעלי אופי סקירתי. המחקרים סקרו את המצב בשטח אך לא יצרו מודלים חדשים שיכלו לשמש את היזמים בשטח, יזמים מאמינים עדיין היזמים שתיירות מנהלים בעזרת החושים. מצב זה יצר פירמידה הפוכה שבה אנשי האקדמיה למדו מאנשי השטח ולא להפך,  ואנשי השטח התנשאו מעל אנשי האקדמיה ובצדק.  הדבר בלט מאד בכל הכנסים התיירותיים כאשר היזמים היו המרצים העיקריים ולאנשי האקדמיה לא היה מה להציע מלבד להקשיב וללמוד מאנשי השטח.  
זהו המצב כאשר האקדמיה מנסה להתחרות בשטח שאין לה כול יתרון, ואילו את היתרון האקדמי על פני השטח שהם לימודי הדת והרוח זנחה האקדמיה בשל הבורות והדעה הקדומה כלפי תאולוגיה בכלל שמצטיירת כבלתי מודרניית. כאן צריך לחזור ולהכריז-העולם דתי הישראלים וההולנדים הם החילוניים היחידים בעולם !!!!! ואולי פה ושם בעולם מצוי מיעוט חילוני קטן, וזה מה שהכשיל ומכשיל את סוללת הפרופסורים מלבחור את נושאי הלימוד הנדרשים  להרים את מגמת התיירות באקדמיה. 

 אילו ניתן היה ללימודי התרבות והדתות המקום הראוי בלימודי התיירות, היתה זוכה האקדמיה למקומה הראוי בצד אנשי העסקים העושים מלאכתם בשטח,  ותלמידי התיירות האקדמיים היו זוכים במקצוע שהיה יכול להתחרות  במיומנות כמו אנשי השטח.
למה?
ההעולם איננו חילוני

ישראל היא קודם כול ארץ הקודש עבור כל תייר שמגיע אליה. מי שאינו לומד על הצרכים הרוחניים-דתיים של התייר נכשל פעם אחר פעם במשך 40 שנה. כך קורה שהתיירות  לארץ איננה מתרוממת מעל 2 מליון תיירים בשנה, ולא בשל בעיות ביטחון. הבעיה בשטח היא חוסר התייחסות וחוסר יכולת לתת מענה לצרכים הרוחניים-דתיים, מתוך בורות והתעקשות להמשיך בדרך המותירה את העיסוק בתיירות בנחיתות אקדמית משוועת. תפקידה של האקדמיה היה  להכשיר מומחים לדתות ולפן הרוחני של התייר ללמד על הנצרות וגווניה, האיסלם, והיהדות ! כן יהדות, שינטו ובודהיזם ואפילו ברהמיזם, וזאת על מנת לפתוח את המבט החילוני הישראלי, בדרך שתאפשר לו לצפות את הביקושים מצד אחד, ומצד שני לאפשר לבוגר לייעץ לבוני חבילות תיור כך, שהחבילה תתאים לצרכיו הרוחניים של התייר. אחת הטעויות שבגינה נכשלת ההשכלה והעבודה התיירותית, היא הקונספט המוטעה שהעולם הוא חילוני. העולם איננו חילוני החילונים היחידים שמתגאים בבורותם העמוקה ביהדות הם הישראלים, וככאלה אין הם יכולים לייצר שום חבילה בת קיימא עבור תיירות חוץ, שכולה ללא ספק היא דתית גם אם הבאים מתיירים באתרי נופש.  וגם אם אלו כוכבי רוק, הם אנשים דתיים (מדונה,מל גיבסון ועוד רבים), אי ההבנה וחוסר תשומת הלב לצרכיהם הרוחניים של התיירים  כאשר הם נמצאים בארץ הקודש,  גובה מחיר תיירותי כבד.

ביה"ס לתיירות שיילד את התוכניות למורי דרך , ידע היטב מה נדרש על מנת לטפל בתייר, לימודי דתות היו  חלק חשוב בהשכלתו של המדריך, המכללות והאוניברסיטאות חשבו שהן יודעות טוב יותר ונכשלו כישלון חרוץ, למרות שאילו היו מעניקים לסטודנט ידע בנושא הדתות והצרכים הרוחניים ברמה ובאיכות אקדמית ומעשית ראויה, היו הופכים את הסטודנט למקצוען בשטח. בוגר ב.א. לתיירות שהיה מעניק לעובדי השטח ידע זה, היה הופך לעובד מבוקש כמו הביולוג והארכיאולוג  שמעניקים מחכמת האקדמיה שלהם לאנשי השטח.

שום מכללה אינה יכולה להעניק לסטודנט הבא בשעריה את הידע הכללי שכל כך חשוב על מנת להיות מקצועי כמנהל פרויקט עיסקי בתיירות, אך ניתן להעניק לו בקיאות בנושאים דת ורוח  ושתלמדנה כיצד הדת מנווטת את התנהגותו וצרכיו של התייר. מכללות ואוניברסיטאות חייבות להתמקד בלימודי רוח ודת בתיירות לתואר ראשון ובלימודי תואר שני לאנשי שטח העוסקים בתיירות. 

כל כינוס תיירותי מתחיל ומסתיים בסדרת טענות של אנשי השטח והאקדמיה כנגד מדיניות הממשלה, ולא משנה מי יושב בה. הדבר חוזר שנה אחר שנה, ממשלות מתחלפות אבל הטענות נותרו כשהיו. כולם צודקים בכך שהמצב בשטח התיירות בישראל מביך. מצד אחד המדינה משקיעה לא מעט אך התוצרים לא צומחים. כל בר דעת מבין שאם למרות ההשקעות דבר אינו משתנה, אולי כדאי לנסות לאמץ חשיבה שונה לפיתרון הבעיה.
הייתה מכללה אחת שכמעט עשתה את השינוי, אלא שברגע האחרון בעקבות הצנחת ראש מסלול ממנהל עסקים, הוחמצה ההזדמנות המיוחדת . מאז  אין איש אמיץ שיודה "נכשלנו עד כה באו ננסה אחרת", מה שעצוב הוא שלמרות הכשלונות החוזרים, מעדיפים כולם להאשים את המדינה ולא להפתח לאפשריות אחרות שיכולות להביא את השינוי.

ישראל היא ארץ צליינות, ותישאר לעולם כזאת גם אם יתפתחו בה אתרים אחרים, הם תמיד יהיו אופנה חולפת. מי שיאמץ את גישת מאמר זה  ויצליח להביא 5% מהנוצרים בעולם, יפתור את המדינה מהשקעת מיליארדים בחיפושי גז ונפט מזהמים.  בעיני כל העולם שהוא דתי, ישראל היא קודם כול ארץ הקודש ואח"כ אולי גם כל השאר וחבל שהבורות  בעוכרינו.

---