15.11.12- הערה
מאמר הבא נכתב ב-2009 ונעים לראות נכון לנובמבר 2011 , שסנוניות של הרעיון כבר מתקימות בבתי הספר היסודיים ובברכת משרד החינוך. כפי שניתן להתרשם מכתבתה של יעל אפרת בבטאון " שיעור חופשי" 97 , דצמבר 2011, כסלו תשע"ב " גישת האימון החינוכי תופסת תאוצה בתי הספר" ttp://www.dmag.co.il/pub/histadrut/shiur97/view_book.html
מצב זה מלמד על כך שהמכללות לחינוך מפגרות אחרי המציאות בשטח בכך שאינן מכשירות את פרחי ההוראה להיות קאוצ'רים ולהגיע לבתי הספר כשבידיהם הידע הנדרש להשתלב בעבודת האימון החינוכי במקום בשיטת היעוץ שיש להחליפה, ולא רק בבתי ספר נבחרים אלא בכולם ובעיקר בתיכונים וזאת מן הטעמים המובאים במאמר "לחנך כיתה מקצוע או חובבנות מקצועית"
לחנך כיתה - מקצוע או חובבנות מקצועית?/2009
ד"ר דליה שחף, מרצה במכללה לחינוך "אוהלו"
מותר לצטט, לשכפל ולהפיץ פרסום זה תוך ציון מקור המידע ושם הכותבת
לשאלה האם מורה הוא בהכרח מחנך או שמחנך הוא מקצוע העומד בפני עצמו, היסטוריה ארוכת שנים, וזו גוררת לא מעט אי-הסכמות. לדברים הבאים אין כל יומרה להיכנס לוויכוח עתיק זה, לכן אסתפק בהגדרה קצרה שתהיה מקובלת על הכול: מורה, בניגוד לכל מקצוע אחר, הוא דמות שחייבת להוות דוגמה אישית.
החברה מטילה על המורים את עול עיצוב פני הדור. עיצוב זה יכול להתבצע בדרך אקטיבית, אך רובו נעשה בדרך פסיבית – דרך החיקוי. המורה, העומד לנגד עיניהם של ילדינו שעות רבות בכל יום במשך שנים רבות, מהווה מודל לחיקוי ועל כן חשוב ורצוי שיהווה דוגמה אישית חיובית. כל בעל מקצוע, באשר הוא, אמור להיות חכם וישר, ועליו לדעת את תורתו ואומנותו, אך המורה נבחן גם על צורת הלבוש ועל דרך הביטוי, ובעיקר עד כמה הוא "נאה דורש ונאה מקיים" בהתייחס לאידיאלים שהוא מנסה להנחיל לתלמידיו.
הדברים לעיל אמורים לספק את כל מי שעומד על כך שכל מורה הוא מחנך בפוטנציה, ואין מורה שאיננו מחנך. יחד עם זאת, הדברים הבאים אמורים לדון בתפקיד המורה כמחנך כיתה, המתוגמל בשלוש שעות שבועיות במערכת.
מה מצאתי לדון בנושא זה ומה מצאתי להוסיף על תלי הדברים שכבר נכתבו?
הדברים הבאים מהווים השלמה למאמר "אוהב לא אוהב - מלכודת למורים וגננות"[1] בו מתואר הקשר שבין מורים/גננות (לשם הקלת הקריאה, להלן: מורה) לתלמידיהם. המאמר דן בשאלה מדוע קשר חם ואוהב בין מורים לילד עלול להזיק. הגבולות המוצעים במאמר עומדים בסתירה למה שאנו רגילים לראות כאידיאל המורה הטוב, ולא מעט מורים רואים במאמר חילול קודש של עבודתם. בתמציתיות ניתן לסכם את המאמר בקביעה: מורה לא צריך לאהוב את תלמידיו, כי זהו תפקיד ההורים. המורה חייב להיות חביב ואמפתי אך עליו לשמור על מרחק בינו ובין תלמידיו, כדי שלא תתפתח תלות מזיקה כשהילד עובר לידיו של מורה אחר או יוצא לחיים האמיתיים. במאמר מופיעה גם סקירה של הסיבות המביאות מורים להעדיף תלמידים מסוימים על פני אחרים, וכן תיאור השדרים המבלבלים שיוצרת "אהבתו" של מורה:
1 . מראה חיצוני מיוחד, ילד/ה יפה – טבעי להיות מוטה, אבל הרסני, בעיקר בגיל ההתבגרות בשל קונוטציות סקסיסטיות.
2. אסוציאציות חיוביות שילד מעורר בנו - הוא מזכיר לנו את הבן שלנו או דמות טלוויזיונית. המורה שבוי בדמיון שהילד מעורר בו ומתגמל אותו על דברים שלא עשה ושלא מגיעים לו. הכול חשים בהעדפה הבלתי מוצדקת, אך אינם יכולים לקרוא את המורה לסדר. לעומת זאת הם יכולים להתנכל לילד המועדף.
3. ניסיון להתחנף אל ההורה - בשל העובדה שההורה הוא בעל עמדה שיכולה לסייע או להזיק למורה.
4. הורה מעורב בחיי הגן או הכיתה - זה שתמיד עומד לרשות המורה. תמיד נכון לבנות סוכה, להבעיר מדורה ולבוא כשיש צורך בליווי בטיולים.
עד כאן נזקי אהבת המורה, שהיא פועל יוצא משהייה ארוכה מדי בחברת ילדים, וגם נזקיה של אהבה שתלויה בדבר.
המחנך המצוי - "אימא אווזה"
המחנכת המצויה (כל הכתוב בהמשך נכון גם לגבי מחנך) במערכת החינוך וזו שזוכה להערכה היא "אימא אווזה". היא מורה הרודפת אחר תלמידי כיתת החינוך שלה; זו שהמורים המקצועיים שופכים עליה קיתונות של ביקורת, כאילו היא זו שילדה את תלמידיה; זו שלא פעם מסתכסכת עם חבריה לעבודה בשל מעשיו של אחד מבני כיתתה.
שורש המצב הוא בהכשרה הלקויה, ובעצם בחוסר ההכשרה, שמקבלים המורים על מנת להיות מחנכים. כמו שכבר ציינתי לעיל, הציפייה היא שכל מורה יהיה מחנך. לשם כך משולבים בהכשרת מורים מעט לימודי פסיכולוגיה ומעט סוציולוגיה, מתוך הנחה כי זהו ידע נרכש המשרת כל הורה באשר הוא ובתקווה שאלו יסייעו למורים בדרכם המקצועית. דרך ההכשרה מלמדת על כך שהממסד רואה במחנך מחליפו של ההורה, ולכן כל מה שהורה יודע די בו להכשיר את המורה לתפקיד המחנך. אלא שבמציאות הידע הנרכש האינסטינקטיבי של ההורים לא בהכרח עומד לרשות המורים, או שאינו תואם לגיל הילדים המתחנכים. יש מורים שכלל אינם הורים, ויש כאלו שהם הורים לילדים בגיל הרך, אבל אין להם שמץ של מושג כיצד להתנהל מול בני נוער. ויש מורים שילדיהם בגיל ההתבגרות והידע שנרכש בביתם מסייע לטפל בכיתת החינוך, אלא שהניסיון הפרטי איננו ערובה להצלחה עם כל ילדי הכיתה.
למה מורים מסכימים לחנך כיתה?
השאלה שמתבקשת מהפסקה האחרונה היא: מדוע אין הכשרה סדורה למחנך כיתה? כיצד סומכים על ניסיונו הפרטי של כל מורה, ובכך מכשילים את המורים שאין להם ניסיון אישי?
כאן עלולה להתגנב ללבנו המחשבה שאולי הממסד רואה את תפקידה של המחנכת כמזכירה, הבודקת נוכחות, מנהלת יומני ציונים, כותבת מכתבים להורים, מצלצלת למורים המקצועיים, וזאת שתאסוף את הכסף לטיול השנתי ותישא באחריות לתלמידים בנחל אכזיב, גם אם אין לה מושג היכן הוא על המפה!
המצב גרוע יותר כי מורים רבים יודעים שקשה עד בלתי אפשרי לחנך כיתה, ולא ממש נהיר להם כיצד יעשו את התפקיד, אך הגדלת משרתם בשלוש שעות מעוורת את עיניהם, והם נופלים פעם אחר פעם למלכודת המשחדת, עד ליום שמעמדם בביה"ס חזק דיו והם מודיעים בנחרצות שאין בכוונתם לחנך כיתה עוד, ויהי מה. ברוב המקרים זה קורה כשהמורה מגיע לגיל שהוא זוכה להקטנת המשרה בשל "שעות גיל". אחרת, כיצד ניתן להסביר שדווקא מורים ותיקים ומנוסים שנותרו במערכת ואפילו נהנים מעבודתם מסרבים לקחת על עצמם חינוך כיתה?
לחינוך כיתה מגרעת נוספת, שלא הובאה במאמר "אוהב לא אוהב - מלכודת למורים וגננות". שם דנו בנזקים הנגרמים לתלמידים בשל "אהבת" המורה. במאמר זה יש להוסיף את הנזק הרגשי שנגרם למורה ולמשפחתו כשזה נשאב אל תלמידיו ומאבד את ההבחנה בין ילדיו לתלמידיו. מורות רבות ששוהות זמן רב בקרב תלמידיהן (וזה הנזק הצפוי בשל "אופק חדש") מפתחות רגשות בגלל הפרשות של הורמון אוקסיטוצין, שהנו הורמון האהבה.הורמון זה מופרש בשעה שיש קשר הדוק בין אם לבנה או בין בני זוג, וזה גורם לרצון העז להעניק למישהו אחר, ומלווה בשכחה עצמית באופן זמני. כך קורה שההורמונים מבלבלים אצל המורה את הקשרים עם ילדיה ומשפחתה. והקשר עם התלמידים בא על חשבון ילדיה, שאותם היא רואה הרבה פחות. בסוף שנת לימודים, כשהקשר מסתיים, מורים מרגישים כאב אמיתי כשתלמידיהם עוזבים, או נעלבים עד עמקי נשמתם כשתלמיד עובר על פניהם ברחוב או במסדרון בביה"ס ולא מניד בראשו לשלום.
עד כמה מקצוע חינוך הכיתה בלתי אפשרי, ניתן ללמוד גם מחוסר שביעות הרצון המלווה את בחירתו של המורה המצטיין בחדרי המורים, והשאלה החוזרת תמיד: מהם הקריטריונים למורה מצטיין? לרוב אין כאלו. המורים המצטיינים פשוט מצטיירים כמודל של "אימא אווזה"; כאלו שהישגיהם באו על חשבון החיים הפרטיים, ועל כך הם זוכים בהערכה ובהוקרה.
את העובדה שהחברה מוקירה ומעריכה הקרבה למען תלמידינו ניתן ללמוד מכל הסרטים המציגים את דמות המורה, כמו "יומני החירות", "ללכת שבי אחריך", "סיכון מחושב", "לסניור באהבה", "מועדון הקיסר" ועוד.[2] בכולם המורה הוא רווק או גרוש או מקריב את משפחתו. מצב זה ניתן לקבל בהבנה בחברה הנוצרית, בה המודל למורה האידיאלי הוא כומר או נזירה, המקדישים חייהם למען החברה. אך בחברה היהודית, המקדשת את המשפחה, מצב זה מנוגד למודל "האם היהודייה", ומכאן נובע גם חוסר שביעות הרצון מהמצב. השאלה המתבקשת היא כמובן: האם המצב הקיים הנו גזרה משמים או שניתן למצוא דרך שתביא להצלחה מבלי שהמורה יהפוך ללהטוטן המוציא ארנבים מהכובע, ובלי המחיר המשפחתי והאישי המתלווה לכך?
קאוצ'ינג הוא כלי המשחק
המצב לעיל בהחלט הפיך. הכלים לחינוך כיתה נמצאים בהישג יד, והשוק הפרטי עושה בהם שימוש בשטחי חיים רבים. הידע הרב שהצטבר בהכשרת קאוצ'רים ומאמנים יכול להעניק למחנך כלים שיעשו את העבודה מבלי שייגבה מחיר אישי בלתי אפשרי.
מי שעבר על בשרו הכשרה לאימון יודע שאין כלי טוב ממנו להגיע בעזרתו למטרה מוגדרת. אחד הדברים היפים במיומנות זו הוא שהמאמן אמור לעזור למתאמן להפיק מעצמו את המרב, בשעה שהמאמן אינו מעורב רגשית. הדרך לעשות זאת היא פשוטה: המתאמן מציב לעצמו מטרות, ודולה מעצמו את הכלים שנדרשים על מנת להגיע למטרה, וכל זאת בעזרת המאמן.
מכאן עולה הצורך שמחנך יִלמד את השיטה, שאיננה כוללת מידע אישי על התלמיד (רכילות חברתית שמועברת במפגשי מיפוי של מורים בשם טובת הילד). המורה המחנך ייפגש למפגש עבודה עם תלמידו; לא יהיו שם נזיפות ולא תחנונים לשיפור הציונים או לשיפור ההתנהגות (את זה יש להשאיר להורים), תהיה שם עבודה מקצועית של הצבת מטרה ומשימות לביצוע עד המפגש הבא. בעזרת קורסים מתאימים יוכל המחנך מצדו לצמוח כמאמן, והצלחת עבודתו לא תהיה תלויה בגילו או בגיל ילדיו.
מדוע מערכת החינוך אינה משתמשת בקאוצ'ינג ככלי לעבודת המורה המחנך?
למרות הפופולריות הרבה של הקאוצ'ינג לא נראה שהדבר הגיע עדיין למודעותם של קובעי המדיניות, אך ייתכן שקיים חשש שמחנך/מאמן יהיה זקוק ליותר משלוש שעות שבועיות על מנת למלא את המשימה. אם כך הם פני הדברים, מה פשוט יותר מלהשאיר את המצב המבולבל על כנו ולהמשיך לעצום עיניים לנוכח המצב הבלתי אפשרי של המורים המחנכים?! אופק חדש ועוז לתמורה הוסיפו שעות שהייה רבות למורים. נראה שניתן להשתמש בשעות הללו לאימון תלמידים ולהגיע למטרה הלימודית, ואת העבודה הזאת יכול לעשות גם מורה מקצועי.
הממסד לא מצא לנכון להכניס את נושא הקאוצ'ינג לבתי הספר, אך אין זו סיבה להרים ידיים. נראה שאם תימצא מכללה אמיצה להוראה, שתאמץ את הרעיון ותהפוך כל אחד מהסטודנטים שלה לקאוצ'ר, יוכלו אלו להביא את המהפכה השקטה אל בתי הספר בהם ילַמדו ויביאו את השינוי הדרוש לרווחת כולנו.
http://avantgarden.co.i l/ ), בכולם המורה הוא רווק או גרוש או שהוא מקריב את משפחתו. מצב זה ניתן לקבל בחברה הנוצרית בה המורה האידיאלי הוא כומר או נזירה , שמקדישים חייהם למען המטרה אך בחברה היהודית המקדשת את המשפחה מצב זה הוא בלתי אפשרי ויש למצוא דרך שתביא להצלחה מבלי שהמורה יהפוך ללהטוטן המוציא ארנבים מהכובע, וללא המחיר המשפחתיאת העובדה שהחברה מוקירה ומעריכה הקרבה למען תלמידינו ניתן ללמוד מכל הסרטים המציגים את דמות המורה כמו "יומני החירות" "
ללכת שבי אחריך", "סיכון מחושב", "לסניור באהבה", "מועדון הקיסר" ועוד. (ביקורת על הסרט "יומני החירות" באתרהמתלווה לכך.
קאוצ''אר הוא שם המשחק.
המצב לעיל אינו מוצדק, לא בשעה שהכלים לחנך כיתה נמצאים בהישג יד, והשוק הפרטי עושה בו שימוש בשטחי חיים רבים. הידע הרב שהצטבר בשוק הפרטי בהכשרת קאוצ''רים /מאמנים ,יכול להעניק למחנך כלים שיעשו את העבודה מבלי שיגבה מחיר אישי בלתי אפשרי.
מי שעבר על בשרו הכשרה לאימון יודע שאין כלי טוב יותר להגיע איתו למטרה מוגדרת. אחד הדברים היפים שיש במיומנות הזאת, הוא שהמאמן אמור לעזור למתאמן להפיק מעצמו את המרב וזה כאשר המאמן כאדם איננו חלק מהמשחק. הדרך לעשות זאת פשוטה , המאמן מסייע למתאמן להציב לעצמו מטרות ולדלות מעצמו את הכלים שנדרשים על מנת להגיע למטרה.
מה שמחנך צריך לעשות זה ללמוד את השיטה שאיננה כוללת מידע אישי על התלמיד ( רכילות חברתית, שמועברת במפגשי מיפוי של מורים שבשם טובת הילד). המורה המחנך ייפגש למפגש עבודה עם תלמידיו לא יהיו שם נזיפות ולא תחנונים לשיפור הציונים או ההתנהגות (את זה יש להשאיר להורים), תהיה שם עבודה מקצועית עם הצבת מטרה ומשימות לביצוע עד המפגש הבא. המחנך מצידו יוכל בעזרת קורסים מתאימים לצמוח כמאמן והצלחת עבודתו לא תהיה תלויה במראהו החיצוני או בגיל ילדיו.
מדוע מערכת החינוך אינה מיישמת זאת בבתי ספר ככלי לעבודת המורה המחנך?
יתכן שהדבר לא הגיע עדיין למודעותם של קובעי המדיניות, אך יתכן שקיים חשש שמחנך/מאמן יהיה זקוק ליותר משלוש שעות שבועיות על מנת למלא את המשימה. ואם זה כך, מה יותר פשוט מלהשאיר את המצב המבולבל על כנו ולהמשיך לעצום את העיניים לנוכח המצב הבלתי אפשרי של המורים המחנכים!
יתכן שנדרשת מכללה להוראה אמיצה דייה, שתאמץ את הרעיון ותהפוך את כל אחד מהסטודנטים שלה לקאוצר, ואלו יכנסו למערכת החינוך ויעשו את השינוי הדרוש לרווחת כולנו.
