"רמאים"ניתוח הסרט –ד"ר דליה שחף
ניתן להעתיק, לצלם , ולשכפל עם ציון שם הכותבת בלבד
תקציר
מניתוח הסרט מתבקש להחליף את שמו  ל "הבלתי מוערכים".
סרטו של ג'ון סטוקוואל  (2000), מתאר  אירוע אמתי שהתרחש בארה"ב ב-1995 בשיקגו-אילינוי. שם הסרט אינו מותיר מקום לדמיין מצב אחר מאשר סרט העוסק ב"רמאות". העלילה סובבת סביב נבחרת דקתלון בבי"ס טעון טיפוח בשיקגו שמנהלו מטיל על אחד המורים-ד"ר פילקי, להכין שוב, כמו בשנה קודמת, את נבחרת ביה"ס לתחרות הדקתלון האזורית. המנהל יוצא ידי חובה לממסד, ולא באמת מאמין שיש לתלמידיו סיכוי כלשהו לנצח. אף אחד באמת לא חושב שיש לעניין סיכוי. גם ד"ר פילקי שמקבל את התפקיד אינו מאמין בסיכויי תלמידיו, אלא, שהפעם בשונה משנים קודמות, מצטרפת לקבוצה מנהיגה-ג'ולי, שמאמינה  שהיא לא פחות טובה מאחרים ורוצה לנצל את ההזדמנות שתוכיח שזה אכן כך. ג'ולי היא זו שמאלצת את ד"ר פילקי לקחת מנהיגות ומקבצת עבורו ועבור עצמה קבוצה של כישרונות אקדמיים, שיתרונם השכלי לא שרת אותם מבחינה חברתית עד כה. החבורה מתגייסת לנבחרת המספקת להם את קבוצת השיוך שחסרה להם, וזו מהווה תמורה ראויה, גם אם אף אחד מהם לא באמת חושב שהקבוצה תנצח. היעד הגלוי הוא ניצחון בדקתלון  כפי שמבטא אותו ד"ר פילקי: " נחוש סיפוק גדול כל כך..." " אתם רוצים להגיע להווארד? אתם תיכנסו להווארד על מילגה מלאה....", " אתם תופיעו בעיתונים. ובטלויזיה...." אך היעד הסמוי והאמתי,  הוא הנבחרת-הקבוצה שסוף סוף נמצאה לכל החנונים הללו  ומגדירה אותם שלא על פי מצבם הכלכלי הנמוך. בנבחרת הם יכולים להרגיש רצויים ונחוצים.
הקבוצה חסרת הסיכוי מגיעה למקום החמישי בתחרות האזורית בזכות עבודה קשה ומסירות למטרה, מה שמעניק לה זכות להעפיל לתחרות הארצית. הזכייה במקום החמישי איננה מעלה דבר בעיני ממסד ביה"ס ותלמידיו. אין הערכה לעובדה שהקבוצה חסרת הסיכויים הצליחה להעפיל לתחרות הארצית-(של מדינת אילינוי),  "אם לא זכית במקום ראשון לא זכית בכלל". המצב מרפה את ידיה של הקבוצה אך משאיר אותה עם הסיכוי, ובעיקר משאיר אותה יחד, לעוד פרק זמן, שזו הסיבה האמתית שהנערים בכלל מטריחים עצמם לבזבז על הנושא את הבקרים, הלילות, וסופי השבוע.
המציאותית, מסתבכת כאשר ילד שאביו  עובד כמנקה בביה"ס "ויטני יאנג" שבו מאוחסנות הבחינות  מציע למאט את חוברת הבחינה בתמורה ל-20 דולר.
מאט שהוא בן מהגרים, הפחות מוכשר בחבורה המתקשה עדיין בשפה, משלם 20 דולר (סכום עצום לכיסו ), על מנת לתפוס את מקומו ב"הנבחרת". מאט אינו חושב לחלוק את החוברת עם שאר חבריו  משום שהוא לא בטוח בכשרות המעשה, ומשום שכל מטרתו להתברג בקבוצה שנחיתותו השפתית משאירה אותו כשחקן מילואים בלבד. מי שמגיש לקבוצה את הפיתיון שהם לא עומדים בפניו הוא ארווין, שחוטף את החוברת מידיו של מאט , ומנסה בעזרתה למצוא חן בעיני הקבוצה ולשמר את מקומו בה לאחר שציוניו במבחן האזורי היו הנמוכים ביותר.
צריך לזכור שהאירוע מתחיל ביוזמת בנו של המנקה במחסן הבחינות בבי"ס "ויטני יאנג", שרוצה בסה"כ להרוויח 20 דולר. איש מהנבחרת  לא יוזם את גניבת הבחינה.
שאר האירועים שהתרחשו משרתים את הדרך "לזכייה" ואת הדרך לנפילה שבאה אחריה, כאשר ארווין המודח מהקבוצה מחליט לתבוע את "הצדק  המגיע לו" ומפיל את כל חבריו לקבוצה, על  ששכחו אותו בדרך לתהילה.
העובדה שהסרט הוא תיאור של אירוע אמתי שהתרחש ב-1995 מעוררת מחשבות ותהיות על נחיצות החינוך, על משמעות הערכה בחיי תלמיד, על משמעות הערכה בחיי אדם בכלל, על תפקיד המנהיג והמורה כמנהיג.
 
הקדמה
שם הסרט  מציף את מה שנראה לכאורה כעיקר הסרט-רמייה גניבת חוברת השאלות של תחרות הדקתלון,  וההיבטים המוסריים שיש לכך בעיקר כשהדבר נעשה בעידודו של המורה.
מבט מעמיק יותר בסרט מגלה שיש כאן נושאים נוספים וחשובים לא פחות שהסרט דן בהם והם:

1. משמעותה של "קבוצת שיוך"לבני אדם בכלל ובגיל ההתבגרות בפרט
2. מהי משמעותה של תחרות-צדדיה החיובים והשליליים.
3. דמות המנהיג, המורה כמנהיג.
4. דרכי הערכה וחשיבותן לבריאות החברתית של חברה.
5. השפעתה הדת כתרבות על עיצוב ושימור נורמות חברתיות.

קבוצת השווים
נחיצותה של קבוצת שיוך היא אחד המשתנים החשובים ביותר בחייו של אדם. האדם הוא יצור חברתי כמו שהזברה היא יצור עדרי וכמו שהזאב  חבר בלהקה. כל המסגרות הללו נועדו לסייע ליצורים לשרוד. החברה הראשונית יצרה קבוצת שיוך ברור של קשר דם. בני המשפחה הגרעינית, המורחבת,  והשבט היו קשורים בקשר דם וזכית בהגנה  מלידתך ועד מותך. הקשר סייע לאדם  לשרוד אלפי שנים כל עוד חברת האדם הייתה מלקטת[1]. החברה החקלאית שינתה את כללי המשחק. צבירת נכסים ומעמדות חברתיים[2] שנגזרו מכך, הפכו את קשר הדם לבלתי יעיל דיו ולכן הוחלף  בקבוצות שיוך, שתנאי הקבלה חייבו יותר מסתם קשר דם. אם עמדת בתנאי הקבלה  זכית בהגנה ובעזרה הישרדותית, ואם לא נדחית ונותרת בודד וחלש. דוגמא לכך היא החברה האזרחית [3]  של המאה ה-19 , שבה הפועלים והנשים קיבלו זכויות והפכו בין לילה למסה אנושית שנאלצה למצוא לעצמה קבוצת שייוך על מנת להתמודד במציאות החדשה שנוצרה.
האדם מטבעו הוא יצור חברתי וככזה הוא בעל דחף טבעי לחברה, ובעל דחף חזק לחברת השווים בגיל ההתבגרות (מגיל 11).  בחברת השווים אמור הנער למצוא את בן הזוג העתידי[4].  
יצירת הקבוצות היא תלוית תרבות, והתרבות המערבית מאפשרת חופש חיפוש לנוער בגיל ההתבגרות, כך שרובו מסתדר בקבוצות בעלות מעמדות וצרכים שונים. התרבות האמריקאית הנידונה בסרט מוכתבת ע"י התרבות הדתית הפרוטסטנטית[5] שבה הכסף מסמל את אהבת האל (בניגוד לדתות אחרות שאינן רואות בכסף את חזות הכול), לכן עושרו של האדם מלמד על היותו רצוי בעיני האל.  הבנת האידיאולוגיה הזו תסייע להבין את מרבית הסיטואציות בסרט שבהן הצלחה מתרגמת לכסף ולהפך .העשירים הם הנבחרים שאלוהים חפץ ביקרם[6], ולכן נערי בי"ס "ויטני יאנג" אינם רואים בזכייתם הרצופה במשך תשע שנים בדקתלון, שום דבר בלתי צודק, להפך, הזכייה הרצופה מחזקת את דעתם  שהם נבחרי האל, וכל השאר חייבים לציית לגורלם. ההתנגשות שאנו רואים בסרט נובעת מכך שתלמידי "שטינמץ" ומורם הם מהגרים פולנים קתולים המאמינים שדווקא הרעבים והנרדפים הם האהובים ע"י האל " אשרי הרעבים והצמאים לצדקה כי הם ישבעו׃.... אשרי הנרדפים על דבר הצדקה כי להם מלכות השמים."."[7], כך שלתחרות מתוסף פןתרבותי שמניע את כל אחת מהקבוצות לבקש את הניצחון. מאחר ובארה"ב תרבות הכסף היא השלטת, הרי שבעלי סטאטוס סוציואקונומי נמוך יהיו בעלי סיכויים נמוכים להתקבל לקולג'ים יוקרתיים.
כל חברי הקבוצה המתגבשת הם בעלי יכולת לימודית מעל הממוצע (מלבד מאט),  אולם כולם מודרים מהקבוצות היוקרתיות בבית הספר בשל היותם בני מהגרים, או בשל היותם עניים, וגם בשל חכמתם. המשפט האמריקאי המפורסם " אם אתה כל כך חכם אז למה אתה לא עשיר" הוא המפתח להבנת דחייתה של החבורה החכמה. בתרבות האמריקאית /פרוטסטנטית אם אתה חכם (IQ גבוה) ואינך עשיר, משמעותו שאתה עצלן ואין דבר יותר בזוי מעצלנות, גם אם זה לא נכון בעליל.  אנו רואים שנבחרת "שטינמץ" בהחלט חרוצה, הם עובדים קשה לפרנסת משפחתם, ולהצלחתם בלימודים.
העובדה שהאירוע מתרחש  בגיל שבו הנערים מחפשים את חברת השווים  מסבירה את הערותיה של  ג'ולי כשהיא מסיעת לד"ר פילקי ל"צוד" חברים לנבחרת. ג'ולי  לא בוחלת בהערות סקסיסטיות שגורמות לד"ר פילקי להגיב: " אנחנו אוספים נבחרת ,ג'ולי, לא אוספים בני זוג ..." וג'ולי עונה לו " זה יכול להיות  גם וגם..." . גם בישראל הלא פרוטסטנטית נמצא מצב שהשאיפה לשוויון חברתי מורידה את המכנה המשותף ההישגי,  ותלמידים בעלי רמה גבוהה מוצאים עצמם בלתי מאותגרים. אלו  יכולים להזדהות עם המשפט שאומרת ג'ולי " אתה היחיד שחושב שאנו יכולים להתחרות במשהו מלבד כדורסל.... רוב המורים לא כמוך הם לא אוהבים לאתגר אותנו... אבל אתה מאמין שאנחנו מסוגלים לחשוב באופן אינטליגנטי....".
התחרות
הנושא השני שעומד לדיון בסרט היא התחרות. במקורה תחרות נועדה לאמן חיילים לשדה הקרב , התחרות היא דמו-קרב ולכן הייתה בעלת חשיבות רבה לאורך ההיסטוריה. מעצם מהותה תחרות מייצרת עימות המעלה את סף האלימות החבויה והגלויה אל פני השטח. תחרות איננה מומלצת כדרך לאתגר יחידים, זה יוצר פירוד חברתי. המנצח, מפסיד ידידים, והמפסיד צובר מרירות שתחפש אפיק להתנקם. איננו זקוקים לתחרות על מנת להשיג יעדים יש דרכים טובות יותר. הנזק שהוא פועל יוצא מתחרות מאפיל על התועלת בהשגת היעדים אם בכלל. פרגון הוא סוג של צביעות שנכפה על המפסיד שעוד מגביר את האלימות הסמויה. התחרות היחידה שיש בה תועלת היא כשאדם מתחרה עם עצמו, וכאשר תחרות מגבשת יחידים לקבוצה. שבעה נערים בודדים חוברים יחד לקבוצה שמאפשרת להם להשיג יעדים שכבודדים לא היו משיגים. גם אם לא ינצחו בדקתלון עדין הרוויחו את ה"ביחד" בתקופת האימונים[8].  ביה"ס הפך לבית שני בתקופת האימונים,  וד"ר פילקי הפך לדמות האב שנעדר מחייהם (בשל הצורך לעבוד שעות רבות על מנת לפרנס את המשפחה). ד"ר פילקי מעניק להם מסגרת, משמעת, ומעניק להם ידע לקראת מטרה שתשדרג את חייהם.
עם כל הברכה שיש בהזדמנויות ליצירת קבוצה, תחרות נושאת בתוכה גם את הציניות המאפיינת את החברה המערבית הדמוקרטית. טרנר[10]  במאמרו : "דרכי התקדמות חברתית באמצעות חינוך –ניעות חסויה וניעות תחרותית" מציג זווית ראייה אחרת להסתכל על תחרות. הוא ורואה בתחרות את האחראית לשימוש לרעה במעמדות הנמוכים (שסיכוייהם דלים לנצח), כשלבים בסולמם של החזקים. טרנר מביא את התרבות בארה"ב כדוגמא לתרבות המקדשת תחרות ומציין שבתרבות התחרותית אומרים לכולם שהפסגה איננה רכושו הפרטי של אף אחד, ומי שרק יעשה מאמץ ויעבוד קשה סיכוייו להגיע לפסגה, שווים לאחרים.[9]  האוטופיה הזאת מזינה את כולם בשלב מאד צעיר ומעניקה לגיטימציה לשיטה התחרותית. כך שגם אם כולנו רואים סביבינו את אלו שהפסידו במרוץ לפסגה, אנחנו מנחמים את עצמנו שהמפסידים הרבים שסביבנו הם סתם בטלנים שלא התאמצו מספיק. התחושה שהמנצחים הם בשר ודם כמוני וכמוך מדרבנת את החלשים להיכנס לזירת התחרות.
מדוע?
תחרות צריכה מתחרים וצריך למשוך את המתחרה החלש עד השלב שבו הוא יהיה כבר כל כך מחויב לשיטה ולמערכת, שגם אם יפסיד לא ישנה את דעתו. השיטה התחרותית מגדילה לעשות בכך שהיא מעמידה את אלו שאינם רוצים להשתתף בתחרות באור שלילי. היא מכנה אותם בטלנים ויוצרת דלגיטימציה סביבם. כך שכל ה"לא יוצלחים" הללו שאינם נשמעים לדינאמיקה החברתית לא יוכלו ליצור קבוצה שתתחרה בחברה השלטת או תקרא עליה תיגר. כאשר קורה ובכל זאת מתארגנות קבוצות שסוטות מהנורמה המקובלת, הן על פי רוב מקבלות הגדרה של "מתנגדי הסדר המקובל" ובעיקר מאשימים אותם כמאיימים על המוסר, ולא אומרים בפה מלא שבעצם הם מאיימים על המערכת המעמדית. כי הדרך להשיג את המעמד היא תחרות. ובלי החלשים לא ניתן יהיה להכתיר מנצח. 
נראה שמנהלו של ביה"ס "שטינמץ"  הבין מניסיונו כמפסיד סידרתי את העניין, ויתכן שזו  הסיבה שהוא לא שש להשקיע משאבים בקבוצת הדקתלון. נמאס לו שמשתמשים בו על מנת להכתיר את ביה"ס "ויטני יאנג",  וגם נהנים לצחוק עליו.  ד"ר פילקי לא הבין,  ואולי כן, אך ראה בניצחון של קבוצתו, גם בדרך הלא ישרה, הזדמנות לצלצל בפעמונים שיזעזעו  את המערכת. "אולי מישהו ירגיש סוף סוף לא בנוח , שמישהו ירגיש שזה  לא צודק ולא הגיוני ש"ויטני יאנג" מנצחים תשע שנים ברציפות". ד"ר פילקי גם לא מקבל את המצב שבו המורה לספורט רשאי להשתמש  במכונת הצילום  והוא נאבק על זכותו לצלם כמה עמודים.  " אני מבין שאם אנחנו לא מנצחים, למה לטרוח להתחרות?" המורה לספורט עונה לו " זה לא מה שאני אומר.... אם אתם לא יכולים לנצח תשקול שוב את כניסתכם לתחרות......" שיחה זו משקפת את ניסיונו של המורה לספורט בשיטה התחרותית שמשתמשת בך וזורקת, ולכן אסור להתפתות לקחת בה חלק.   ד"ר פילקי לא רואה בדקתלון תחרות בלבד אלא הזדמנות להעניק לנערים משהו שהם זכאים לו, ושאינם מקבלים בתוך מערכת החינוך בה הם נמצאים.
מנהיגות
אין ספק שהמורים הזכורים לרובנו לטוב היו מנהיגים. החברה האנושית זקוקה למנהיגים אך מנהיגות מתנגשת בערכי השוויוניות, וההכשרה למנהיגות אינה יכולה להתפתח בחברה שדוגלת בשוויוניות . הסיבה לכך על פי חן[1] וטרנר[2] היא, שמנהיגות יש לטפח מגיל צעיר ע"י בחירה ומיון של המתאימים, ויש להכשירם במסלול שיוביל להנהגה. תהליך יצירת מנהיג הוא ארוך ומורכב  עד שהמנהיג מקבל את אמון הציבור לפעול. מצב כזה לא יכול להתרחש  בחברה תחרותית שחרטה על דגלה את הסיסמא "כל אחד יכול" אם כל אחד יכול אז אין מישהו שיכול יותר, אך מנהיג הוא זה שאנו מצפים ממנו ליותר. התוצאה היא שבמקום מנהיגים מייצרת החברה התחרותית "כוכבים" שחייהם קצרים והשפעתם נקודתית עד שהם מוחלפים בכוכב הבא. ( דפני ליף כזאת ממחאת הדיור שהייתה ונעלמה).  בסיפור הנדון ג'ולי היא "כוכבת" המשפיעה על חיי הנבחרת לפרק הזמן שהם יחד ואח"כ נעלמת מהזירה ומחייהם.
ג'ולי היא זו שסימנה את הדקתלון  כהזדמנות חייה ולאורך כל הסרט היא  ניווטה את הקבוצה כולל את ד"ר פילקי אל היעד שסימנה לעצמה. היא בוחרת את המועמדים לדקתלון , היא זו שמסנגרת על ד"ר פילקי כשהחבורה לא ממש נותנת בו אימון. היא עומדת כצוק איתן מול כל חבר בקבוצה  כולל ד"ר פילקי שעומדים להישבר . "אולי כדאי שנחזיר את המדליות .... אולי כדאי שנשים קץ לטירוף הזה ... ש"ויטני יאנג" ילכו לתחרות הלאומית וכל הטירוף יעלם" אומר ד"ר פילקי ומרטין מוסיף "אולי פשוט נגיד את האמת ..",גולי עוצרת את ההיסחפות ואומרת: " לא, לא, רק רגע... אתה לימדת אותנו לקחת אחראיות על המצב להכניס את הרגל בדלת , ועכשיו אתה רוצה שיטרקו לנו אותה בפרצוף?  והיא עוברת מיד לחלק המעשי " אילו ראיות יש להם ? איזה ילד שכותב בשגיאות כתיב , כתב איזה חיבור?" ושולפת תכנית פעולה שתחסל את ארווין. "אנחנו צריכים להראות לאנשים מיהו פליקס ארווין באמת. הוא ילד שכועס על שנשר מהקבוצה, כן, כן, הוא סתם מקנא בהצלחה שלנו אנחנו לא שונאים אותו , ולא כועסים עליו , אנחנו רק מרחמים עליו , נכון? אנחנו נשרוד בזה . כן...."
גם ד"ר פילקי  איננו מנהיג, הוא דמות המורה הנוצרי הקלאסית. מורה רווק המקדיש את חייו לתלמידיו שהוא המקבילה לנזיר בנצרות.  הוא מנסה לתקן את העולם בעזרת תלמידיו אלא שבניגוד לדמויות של מורים בסרטים אחרים (כמו ללכת שבי אחריו, סיכון מחושב, כותבי החירות-יומני החירות, קיץ 87 ועוד) בחיים האמתיים ד"ר פילקי לא מצליח לשנות את העולם. מסעו האמתי אל הדקתלון החל בתמימות והמצב מסתבך משום שהוא לא מצליח לעצור את שאפתנותה של ג'ולי שמניעה אותו לעשות כרצונה, "... אתה לימדת אותנו לקחת אחראיות על המצב להכניס את הרגל בדלת , ועכשיו אתה רוצה שיטרקו לנו אותה בפרצוף? "  נכבש במתק שפתיה  " ג'ולי, אני לא מפסיק להיות נדהם ממה שיוצא לך מהפה...". ונדהם מניתוח הדברים ומהתוכניות שהיא הוגה. ד"ר פילקי  שאמור להיות המבוגר האחראי מאבד שליטה ומסכן את החבורה ואת עצמו. השימוש בחוברת הדקתלון שנגנבה הייה מעשה בלתי מוסרי, שאפשר היה לעצור לאחר הנקמה  המתוקה בבי"ס "ויטני יאנג". אך מסכת השקרים ממשיכה, הם אינם מסתפקים בגניבת השאלות והכנת התשובות, הם מעתיקים את התשובות לתוך המחשבון כותבים אותן על מסטיק ועל  סוליות הנעליים ומוסיפים חטא על פשע.
ד"ר פילקי הוא פליט חברתי , בן של מהגרים שלא שונה מתלמידיו אלא בגיל, הוא נושא בליבו את כישלונו הכלכלי, ואת סבלו של אביו, שאינם מצדיקים את מעשיו.  הוא איש נגרר שמדקלם אידיאולוגיות לא לו, וברגע האמת הוא משאיר לאחרים לעשות את העבודה המלוכלכת.  קשה להבין מה גרם לו לקחת את החוברת ובה שאלות הבחינה, קשה להבין עוד יותר, כיצד לא לקח בחשבון  שהשימוש בחוברת הופך אותו ממקופח למושחת שמשחית גם את הנערים. הוא משחק את הליברל המעניק לנערים זכות החלטה על השימוש בחוברת, וכמעט נדמה שזה רק תרגיל כי הוא מעמיד להם תנאי  שכולם יסכימו למהלך וההנחה שזה יקרה קלושה. אך כשאגנסקה מסרבת להסכים, הוא מפעיל עליה מכבש של לחצים עטופים באידיאות מעוותות וגורם לה ולמרטין להסכים לשקר בניגוד לאמונתם הדתית, כשבסופו של דבר מרטין נשבר בחקריה ומודה.
 ד"ר פילקי נכשל לאורך כל הדרך בהבנת תפקידו כמורה. הוא לא בנה קבוצה עבור הנערים שהיו זקוקים לה נואשות, הוא ניצל את הקבוצה למלא תפקיד שולי שהוטל עליו בביה"ס. "אי אפשר להיות גרוע יותר מהפעם שעברה...... זה מה שנחמד בלהיות אחרונים..."   ד"ר פילקי לא הבין את משמעותה של הקבוצה עבור הנערים, תשעת החודשים מסעירים שעברו עליהם בלימודים מאתגרים, וה"ביחד" הכיפי. חוסר ההבנה הביא להדחתו של ארווין מהקבוצה. ההדחה אמללה את ארווין, שטעם את טעם ה"ביחד". ארווין היה מוכן לחטוף את החוברת ממאט ולהביאה לכולם על מנת שלא יוחלף ע"י מאט. לא ברור איזה שד גרם לד"ר פיל לשלוח יד ולקחת את החוברת מידיו של ארווין, אך מרגע שעשה זאת היה עליו להבין שהוא מכר את נשמתו, ועליו יהיה ל"שלם" לארווין,  וכשזה לא קרה, החלה פתיל  הפצצה המתקתקת לספור לאחור. לא הגיוני שארווין שהביא לקבוצה את הכלי לניצחון הודר ממנה ולא זכה בתהילה וב"יחד" שכולם השתכרו מהם.
נקודה אחת ויחידה מאירה את ד"ר פילקי באור חיובי  והיא הצלחתו למלא  את דמות האב עבור הנערים , להיות אב הנוכח בחייהם כשהוריהם נעדרים  בשל היותם  קשי יום, הנינוחות, הסבלנות,  והבחירות שהוא מאפשר לנערים מעניקה להם תחושת בגרות וחשיבות. האהבה שהנערים חשים אל ד"ר פילקי באה לידי ביטוי בקטע הפרידה שבו הם מגישים לו כמתנת פרידה את הספר "גן העדן האבוד" של ג'ון מילטון , זהו אפוס שנכתב ב-1667 והוא מתאר את נפילתם של אדם וחוה מגן העדן לאחר שהתפתו  לאכול מעץ הדעת . מילטון מתאר את השטן כלוחם לגיטימי שנאבק על זכות הבחירה......ובחירת הספר איננה מקרית ויש בה לא מעט ביקורת על ד"ר פילקי –שמעשהו כמעשה שטן ויחד עם הערצה איליו על כך שלא חשש להיאבק גם אם לא בצדק.
 
הערכה
כמו שצוין לעיל שמו הנרדף של הסרט הוא הבלתי מוערכים. כי כל הסיטואציה המתוארת נבעה מחוסר הערכה שחשים  תלמידי ומורי "שטינמץ" . בתרבות שהכסף מהווה סמל להצלחה כל מי שהוא בעל ממון הוא "הנבחר" בכל המובנים גם אם יש חכמים לא פחות ממנו שהם עניים.  מהגרים עניים שהגיעו לארה"ב על מנת לשדרג את מצבם, נתקלים בחוסר הערכה למצבם וליכולותיהם. הם לא רק איבדו את מולדתם אלא גם את כבודם. עד כאן נדמה שלהערכה יש פן שלילי שממיין את האנשים על פי קריטריונים שאינם לוקחים בחשבון את נקודת המוצא ואת המאמץ המושקע בהישג. אלא שלשיטת הקריטריון יש מעריצים רבים .כי יש לה שלוש תועלות ברורות.
על פי טינקן ( Tienken 2011)[11],

1. תיקנון התפוקות החינוכיות, בעיקר בארצות בהן ישנן אוכלוסיות מבוססות ולצדן אוכלוסיות מצוקה (כלכלית וחברתית-תרבותית) גדולות.
2. האדרת כוחו של איש החינוך לשלוט על הידע המוקנה ולתגמל על צייתנות וסדירות בלמידה.
3. הצגת הדרישות הלימודיות באופן מסודר, כך שלתלמיד תהיה תחושה של סדר וארגון במקצוע הנלמד, ובהירות לגבי המוטל עליו כדי להצליח בו.

אך הסיבה המרכזית להשתרשותה של גישה חינוכית זו היא הקלות של תפעולה. המורה מתייחס לחומר מובנה, העברתו של החומר נוחה פדגוגית ודרכי בחינתו קלות וניתנות לכימות ברור.
מערכת החינוך מבקשת למצוא שיטות הערכה המקבילות לאלו המכריעות משחקים בספורט. מתכוננים, מתאמנים, עולים לשחק  ומי שקולע יותר סלים  הוא המנצח. כל השאר מסתדרים מאחור. פשוט וקל לתפעול , מה גם שהיתרון הגדול במשחק ספורטיבי הוא האפשרות לשנות את התוצאה במבחן/המשחק הבא.  הבעיה מתחילה כאשר נתוני הפתיחה של המתמודדים אינם שווים, ותנאי האימון  מעניקים לקבוצה אחת יתרון שלא ניתן לגשר עליו. מצב זה מסביר את הטענה שמועלית בסרט על  ביה"ס "וינטי יאנג". בעל המשאבים הגדולים המאפשר לתלמידיו לאמן עצמם במעבדות טובות יותר, ללמוד ממורים  טובים יותר, ( כי ביה"ס יכול לשלם שכר גבוה יותר למורים). ובעיקר מרבית הילדים אינם צריכים לעבוד אחרי הלימודים ולכן הם פנויים להתאמן ולשדרג את כישוריהם, כשנערי נבחרת "שטינמץ"  הייו צריכים לעבוד אחה"צ על מנת לסייע בפרנסת המשפחה. מצב זה מעלה את השאלה  האם יש להעריך תלמיד גבוה-יותר משום שיש לו בעיות כלכליות? האם יש לתת לו ציון גבוה-יותר משום שיש לו מוטיבציה גבוהה?  אך הישגיו האובייקטיביים נמוכים? שאלות אלה הן מאד אקוטיות כי הן יוצרות בלבול ערכים.  אין ספק שנבחרת  "שטינמץ" הפכה לקבוצה בעלת מוטיבציה גבוהה לנצח, בכך  הייתה שווה ל "וינטי יאנג",  האם בשל כך היה עליה לנצח? או שהיה עליה לנצח ביושר, בהתמודדות עם השאלות כשהן לא ידועות מראש.
בארה"ב כמעט כל הסטודנטים עובדים כמו בארץ אך באנגליה אסור לסטודנט לעבוד , משום שמבינים שעבודה פוגעת באיכות הלימודים, לשם כך המדינה ממנת את הלימודים למי שראוי ללמוד לימודים גבוהים. במילים אחרות אין מקום לתת ציון שיקרי או להוריד את רף הציונים למי שלא הצליח כי מצבו הכלכלי נמוך ועילו לעבוד. יש לדאוג שכל הלומדים לא יעבדו ויהיו להם תנאים אופטימאליים ללמוד.
כאן אנו מגיעים ללב ליבה של הערכה .
הערכה היא בעלת חשיבות גדולה מאד לפרט זה המצפן שמורה על  הכיוון שאילו יש  לשאוף. הערכה מבהירה  עד היכן הגענו ועוד כמה עלינו להתאמץ על מנת להגיע. אף אחד אינו יכול לחנך לעתיד אומר דיואי[12] כי אף אחד אינו נביא שיוכל לצפות את העתיד, לכן העשייה החינוכית היא  פה ועכשיו ואת זה אנו חייבים להפוך לחוויה. נשתמש במשחק,  בהצגה , בניסויים במעבדה, אך את הציון  והערכה ניתן בדרך אובייקטיבית בלבד..
 האדם הוא בעל מגוון כישורים, שאת חלקם ניתן למדוד אובייקטיבית, כמו  כישורים אינטלקטואליים, טכניים, ואינטלגנציה רגשית. כשנדע למדוד אובייקטיבית גם את תשע  האינטליגנציות שהוגדרו ע"י הווארד גרדנר[13]  אינטליגנציה לשונית, לוגית, מרחבית, מוזיקאלית, גופנית-תנועתית, שתיים רגשיות, נטורליסטית-קריאת הסביבה הטבעית. וגם מוטיבציה,  נוכל להעריך ולתת ציון אובייקטיבי גם לשאר הדברים. והציון שניתן ישמש את הבחירות הנכונות שלנו לחיים ז"א לא נבחר במקצוע כי זה אופנתי , אלא כי זה מתאים לכישורים שלנו. כי זו הסיבה היחידה המוסרית למתן ציון ולא על מנת למיין אנשים ולדרג אותם במעמדות. 
ועד שיהיה מדד אוביקטיבי לאינטליגנציות השונות, ונכיר בכך ששום אינטליגנציה אינה שווה יותר מהאחרת,  יהיה על  המורים להעניק לתלמידיהם כישורים  חברתיים, ומוסריים ויעמידו את הנורמות המוסריות במרכז ההוראה.  המורים ילמדו את התלמידים לנצח ביושר, גם אם יש חצי מיליון דוגמאות של אלו שהצליחו שלא ביושר. בי"ס הממלכתי ידאג חברתית לנערים ויצור  הזדמנויות שבהן ימצאו את חברת השווים (כפי שעשה  הדקתלון), אך במקביל ידאג שתחרות לא תהפוך לשדה קרב אלים כפי שזה קרה בשיקגו. אין צורך בתחרות כדי לאתגר נערים, ואם יוצרים תחרות יש לבדוק שהכוחות שקולים והוגנים. מצב שבו קבוצה אחת מנצחת תשע  שנים ברציפות נחשבת בתרבות הישראלית לחוסר הוגנות בסיסי.
 מורים יהפכו את חומר הלימוד לחוויתי בעזרת שירה, תנועה, אומנות פלסטית, תשבצים וחידות שלא על מנת לתת על כך ציון אלא על מנת להפוך את ביה"ס, הכיתה, והשיעור לחוויה שכדאי עבורה לטרוח ולבוא כל בוקר. האושר הוא תוצר של הישג,  הישג הוא תוצר של אתגר מכאן שביה"ס שמאתגר תלמידים יוצר ילדים מאושרים.   שיעור חייב להיות דו-שיח בו המורה הוא הקברניט העומד על הגה הספינה, אך התלמידים הם הרוח במפרשיה ביום שהמורה לא יעניק לתלמידים את הזכות להעשיר את עצמם ואת חבריהם ייסגר ביה"ס והלימוד שבו המורה הוא הדובר היחידי יעבור לאינטרנט. זה זול יותר ונוח יותר מלתחזק מורים, ובתי ספר.
הציון
הציון –הערכה-המצפן , יינתן על המטלות שהיה על התלמיד להכין לקראת הדיון  בכיתה. חומר ההכנה אותו ייתן המורה יהיה הבסיס השוויוני שאותו כולם לומדים ועליו בלבד נבחנים, ולכן יש הצדקה לתת על כך ציון.  כל שאר הדברים שעולים ונוצרים בכיתה אינם בני הערכה כי לא ניתן לעשות זאת בדרך אובייקטיבית- ולכן לא יינתן עליהם ציון.  רבים וטובים מנסים להכיל בציון את המאמץ שהושקע בלימוד לבחינה. דרך זו טועה ומטעה , משום שמקורה בגישה התחרותית המבקשת להחזיק " בכוח את החלשים בתחרות לא על מנת להטיב עם החלשים אלא על מנת להכתיר את החזקים. כפי שנכתב בשמו של טרנר לעיל. יש נטיה היום להעניק ציון גבוה על מאמץ-מוטיבציה ולקרוא לזה הערכה חליפית אך לא כך הדבר. כי החזקים לא צריכים תוספת ציון על מוטיבציה אך לחלשים מרבים לתת ציון על מוטיבציה כי יש סכנה שהם יצאו  מהתחרות, ועל מנת שזה לא יקרה מעלים להם את הציון  במקום ללמד אותם על פי הכישורים והאנטליגנציות המתאימות להם (9 האינטליגנציות של הווארד גרדנר). כאן המקום להביא את משל אדמס פופר -בית-הספר בעידן שלפני המבול- mofetnet.macam.ac.il/FileFetcher.aspx?id=304096&imageType...
 
"בעידן שלפני המבול, כאשר עולם החי התחלק לשוחים, למטפסים, לרצים ולעפים הוקם בית-ספר שנועד לקדם את התפתחותם של הברואים. התיאוריה שהנחתה אותו אמרה, שבעלי-החיים המעולים ביותר חייבים לדעת לעשות כל דבר באותה מידה של יעילות, כמו שעושים אותו בעלי-חיים אחרים. אם לבעל-חיים מסוים רגליים קצרות וכנפיים טובות, יש להתרכז במאמץ ללמדו לרוץ. וזאת על מנת להשוות ככל האפשר את הכשרים של כולם. וכך, אולץ הברווז לדדות על רגליו במקום לשחות ועל השקנאי הוטל לנענע את כנפיו הקצרות ולהשתדל לעוף. הנשר נצטווה לרוץ ורק מעט הורשה לו לעוף על מנת שיינפש.
 בעלי-חיים שלא נכנעו לטיפול זה והתעקשו לטפח את כושריהם הטובים, הושפלו ובוזו בדרכים רבות. הם הוקעו כמומחים צרי אופק.
אף אחד לא נחשב לבוגר בית-הספר הזה, כל עוד לא ידע לטפס, לשחות, לרוץ ולעוף במהירות שנקבעה מראש. כך קרה, שברווז אחד שהשקיע זמן רב בנסיונותיו לרוץ, הזניח את השחיה ושרירי הבטן שלו התנונו עד לאבדן כל  יכולת לשחות. העונשים וההשפלות שסבל, בעת תרגילי הריצה שלו, הפכו את חייו לגיהנום. הנשר לא הצליח להגיע בטיפוס אל ראש העץ וכלום לא הועיל כשהוכיח, כי הוא יכול להגיע אליו בדרכו הוא.
 צלופח לא-נורמלי, בעל סנפירי-חזה גדולים, הוכיח את יכולתו לרוץ, לשחות, לטפס על עצים ואף קצת לעוף. הוא השיג ששים אחוז בכל מקצוע. אותו קבעו לשאת את נאום הפרידה בסיום לימודי כיתתו"

 ככלל מי שזקוק שיכירו במאמציו על מנת לזכות בציון גבוה יותר , לא נמצא במקום הנכון. כי אם נעשה מאמץ גדול וזה לא הניב תוצאות אז המקצוע, הנושא, המיומנות, לא מתאימה , וצריך לפנות לנתיב שבו במאמץ סביר תהיה הצלחה. הדבר נכון יותר גם משום שבנוסף לתחרות שהוסברה לעיל, שמפתה חלשים להיכנס למירוץ לא להם, קיימת גם אופנה שמכתירה מקצועות שפופולרי לבחור בהם. מקצועות אלה לא בהכרח מתאימים לכולם, והיא עלולה לאמלל את אלו שיבחרו בה, ו לאמלל עוד יותר את אלו שיעסקו במקצוע אופנתי אבל בלתי מתאים. בשנים האחרונות רואים יותר ויותר עורכי דין שסובלים מעבודתם, מורים שסובלים בכיתות, עובדות סוציאליות ואחיות ששונאות את עבודתן,  ואפילו מקרה שעיסוק  במשאבי אנוש עם משכורת טובה, אינו מקהה את הגעגועים להיות תופרת. האם מוצדק לעבוד 35 שנים במקצוע שאינך אוהב? רק משום שתפירה הוא מקצוע לא פופולרי? אין אדם שהוא לא יוצלח.! כולנו מוצלחים במשהו. בנוניות ונחשלות היא תולדה של בחירה לא נכונה של הנתיב . לכן אסור להתפתות לציון שמכיר במאמץ, צריך לשאוף לציון אוביקטיבי שייסיע לנו מהר ככל האפשר לבחור את הנתיב בו נהיה מצטיינים- "ראש לשועלים ולא זנב לאריות" .  סיבה נוספת שאסור לתת ציון על מוטיבציה/מאמץ היא העובדה שעוד לא נולד המורה שיכול באמת לדעת מי התאמץ ועד כמה. הדבר בולט בעיקר בגיל ההתבגרות שבו  מעריכים כישרון ולועגים ל"משקיענים" בלימודים. זה בולט יותר אצל הבנים, כך שאף נער לא ירצה להחשב "משקיען", האם נער שמראה חזות של "לא שם" הוא אכן כזה? האם זה תפקידנו כמורים להחליט על כך התשובה היא חד משמעית -לא
במקום זאת יש להכין את המבחנים שכובד ראש.

מבחן  דורש  הצבת יעדים ברורים שאותם המורה מבקש להעריך/לציין לכן יש :

1. להציג את היעדים ולהבהירם לתלמיד.
2. הנגשת האמצעים הראויים להשגת היעד- שלתלמיד יהיו החומרים שמהם יוכל ללמוד את הנדרש
3. אובקטיביות בציון - יצירת כלים שוויוניים לבדיקת ההישגים בלי לערב מצבים שאינם מן העניין כמו מוטיבציה , מצב כלכלי, ומצב ביטחוני , וכו'.

אם מתקיימים שלושת הכללים הללו  ובעיקר הסעיף המדבר על אובייקטיביות,  אזי לא ממש משנה מהי הדרך בה בוחנים את התלמיד. נכון לבחון במבחן אמריקאי, מבחן מסה, עבודה או פרויקט, למרות שהאחרונים קשים מאד לכימות אובייקטיבי. כל זה נכון אך ורק כשהמורה הוא המחבר את הבחינה. המורה מכיר את תלמידיו והבחינה היא דרך להגיע ליעדיו כאשר בחינה יכולה להיות חלק מהלמידה והעמקתה כמו "המבחן התלת-שלבי"  [14]
 לדוגמא בחינה על סרט זה מטרתה

1. להביא בפני הסטודנט את חשיבותה של נבחרת הדקתלון כדרך להשגת חברת שווים עבור תלמידים מחוננים
2. הצגת האירוע ועשרות העדויות התומכות ברמייה על מנת לחזור ולבדוק את הנורמות החברתיות ותפקידן.
3. העמדת תמרורי אזהרה למורים בפני מצבים שתלמידים עלולים לגרור אותם למעשים שלא היו נעשים אילו היו מנטרלים חנופה .
4. הזדמנות להציג תרבות אחרת-פרוטסטנטית במקרה הנדון וכיצד זה מעצב את ביה"ס.

סיכום
הסרט הבהיר בדרך שלא משתמעת לשתי פנים שמעשה טיפשי שאיש לא יזם אותו מראש , של גניבת חוברת הדקתלון , וההסכמה להשתמש בה, דרדר את הנבחרת והמורה בראשה להמשיך ולרמות עשרות פעמים, ובעשרות סיטואציות שלא היו מתקיימים אילו המורה-המבוגר האחראי היה עוצר את המעשה בעיבו.
זה לגיטימי שבנו של השרת רצה להרוויח 20 דולר על החוברת שגנב עבור הנבחרת.
זה לגיטימי שמאט רצה את החוברת על מנת לשדרג עצמו ביחס לחבריו המחוננים (כדאי שנזכור שמאט היה בחירה של ג'ולי לא בשל היותו חכם).
זה לגיטימי שארווין מסר את החוברת בתקווה לשדרג את מעמדו בתוך הנבחרת
אך זה מאד, מאד לא לגיטימי שד"ר פילקי נתן לזה יד ועוד יותר חמור הוא הניסיון לתת לדברים נופך אידיאלוגי. (אבא שלי, ביה"ס שלהם טוב יותר, נזעזע את המערכת..) דבריה של האם הם הדברים שעלינו לאמץ .
"לא משנה מה קרה לאביך , הוא לא השתמש בזה כתירוץ לעשות משהו שאסור, ואתה עשית משהו רע, ושום דבר שתאמר לא יהפוך את זה לנכון......................."
 
מקורות
גרדנר, ה'. (1996).אינטליגנציות מרובות: התאוריה הלכה למעשה, מאנגלית: אמיר צוקרמן, ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה,.
טרנר, ר'. (1989).דרכי התקדמות חברתית באמצעות חינוך-ניעות חסויה וניעות תחרותית. בתוך: ר', שפירא., ר', פלג. (1989). הסוציולוגיה של החינוך-אסופת מאמרים.ישראל:עם-עובד. ע' 222-223.
משוניס, ג'. (1999).סוציולוגיה –פרק 1 הפרספקטיבה הסוציולוגית. ת"א: האוניברסיטה הפתוחה. ע' 25-2.
שחף, ד'.(2005). מבחן "תלת-שלבי"-הזדמנות להעמקת הנלמד. נפש גיליון 21-22 ע' 150-144
 Dewey, J'. (1998). “The Moral Training Given By the School Community”, in Hickman and Alexander, eds., The Essential Dewey, Bloomington and Indianopolis: University of Indiana p.248.
Tienken, C.H. (2011). High School Exit Exams and Mismeasurement, The Educational Forum, 75.4, 298-314.
ערך אזרחות מאוחזר אתר ויקופדיה
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט