סרטיים הם אמצעי חינוכי ממדרגה ראשונה. אין אמצעי טוב ממנו להמחשת נושאים ששטח הכיתה צר מהכילם ואין כמו סרט לאפשר חוויה לימודית רב-חושית. אלא שתמיד יש לזכור שסרטים לא נוצרו כאמצעי הוראה אלא "נולדו" במוחם של במאים ותסריטאים שהם אנשים יצירתיים החורגים בד"כ מהנורמה המקובלת. ההנאה הרב-חושית שמעניקים הסרטים הופכת אותם לבעלי השפעה רבה על תודעתנו, לטוב ולרע. עבור חלק גדול מאתנו סרטים מעצבים את תמונת העולם; לעתים הסרטים הם המידע היחיד שיש לנו על נושאים מסוימים. יחד עם זאת כל סרט ראוי לשמש אמצעי הוראה בתנאי שהצפייה בו מושכלת ומבוקרת. מורים הם אנשים המככבים בחיינו לאורך זמן. בשנים מסוימות השפעתם עלינו גדולה מזו של הורינו או משפחתנו. מורים עלולים לאמלל את חיינו או להסב לנו אושר רב, וסרט אחד עלול להסב למקצוע ההוראה נזק שאלף מורים מעולים לא יוכלו לתקן. עיקר הנזק נובע מכך שהמורים עצמם נופלים בקסמה של  בבוואתם  בסרט ומנסים להידמות לה, וכשאינם מצליחים בכך הם חשים אכזבה וכישלון, כאשר הם מחפשים את האשם בהנהלה או בתלמידיהם.
 כזה הוא הסרט "כותבי החירות", ה"מככב" במרבית המכללות לחינוך ובחדרי מורים, סוחט אנחת התפעלות ומניע חלק לא קטן מהמורים לנסות את אותן שגיאות דידקטיות שנעשו בסרט.
ניתוח הסרט בא לסייע למורים במערכת החינוך להימלט מהמלכודות שטומן לנו הסרט בחיי היום-יום. כאלו היו גם שני סרטים בלתי נשכחים שעיצבו דורות של מורים, האחד "לאדוני באהבה" עם סידני פואטיה שיצא לאקרנים ב-1967, והסרט השני היה "לסניור באהבה" עם המורה אסקלנטה שיצא לאקרנים ב-1987. ה"חגיגה" שהתנהלה סביב הסרט "לסניור באהבה" בלתי נשכחת. אחד המורים השיג את הקלטת, וזו עברה מיד ליד כמו לחמנייה חמה. חלק מהמורים המבוגרים לא אהבו את הסרט והבינו שאין הוא מבשר טובות למערכת החינוך. והם צדקו. השנים עברו, ולמרות שיישמנו דברים רבים מדרכם של "לאדוני באהבה" ו"לסניור באהבה" לא הוספנו אהבה רבה אל מערכת החינוך, על אף שכל אחד מהמורים שהזדהו עם הסרטים הצליח מאוד ויצר לתלמידיו מיני-עולם אחר ומיוחד, שהעמיד בצל את עבודת עמיתינו, וכך בסופו של דבר נגרם נזק לתלמידים שרצינו בטובתם... במשך השנים עלו לאקרנים סרטים נוספים: ב"ללכת שבי אחריו", מותו הטראגי של התלמיד שהלך שבי אחר מורו העמיד את המורה בסרט באור מעט יותר ביקורתי. גם "סיכון מחושב" יצר הד במערכת החינוך, אך רוב המורים כבר הבין שלא פותרים בעיה של נוער עבריין ומקופח בשיטות שבהן השתמשה השחקנית מישל פייפר ב"סיכון מחושב".
בניגוד ל"לאדוני באהבה" ו"לסניור באהבה" שיצאו לאקרנים בתקופה בה רק החלה להיבנות מערכת החינוך הממלכתית בארץ ולכן הסבו נזק רב, הרי שהסרטים שבאו אח"כ כבר הותירו את הציבור הישראלי אדיש ל"בשורות" ההוליוודיות. והנה, ב-2006 שוב הבליח לאקרנים סרט שמתיימר להביא את בשורת הדרך לשינוי במקום שבו האלימות והקיפוח שולטים, "כותבי החירות". מסיבה בלתי ברורה (אולי הדרך שבה השתמשו בשואה) כבש את  אנשי החינוך שוב. אך דמותה של ארין - המורה בסרט - המככבת בבתי ספר ובמכללות לחינוך מדאיגה מאוד.
כותבי החירות- אחת הבעיות הראשונות שבולטת בסרט היא העובדה שהמכללה שמתוכה צמחה ארין, כמו מכללות לחינוך אחרות, אינה מצליחה להגדיר את תפקיד המורה כעובד מדינה. מורים צעירים נכנסים למערכת החינוך כשהם לא ממש מבינים את משמעות היותם עובדי מדינה. בית הספר אינו המקום ללוחמי חופש או למהפכנים שמבקשים לשנות סדרי עולם. בית הספר הוא מקום שבו מעצבים את צעירי החברה על-פי הקונצנזוס הפוליטי המקובל. הבנה זו טופחת על פניהם של מורים רבים מרגע שרגלם דורכת בבית הספר. חלקם מסרבים לקבל עובדה זו, ולא מעט בשל אותם סרטים שמהווים מודל לחיקוי. הליכה בעקבות המתרחש בסרט  יסייע לנו לקבל או לדחות את דרכה החינוכית של אריין.
1. המניע לבחירת המקצוע - ארין בוחרת בהוראה ולא בעריכת-דין כי היא מבקשת ללכת בדרכו של אביה, שהיה פעיל לבן במאבק למתן זכויות השחורים בארה"ב. יחסיה של ארין ואביה הם נושא לדיון רחב, אך אין ספק שארין ואביה מדברים בשפה מבלבלת. היא רואה בו את אטיקוס פינץ, אותו עו"ד בספר "אל תיגע בזמיר", הלוחם כנגד הדעות הקדומות של "לבנים" אל "שחורים" ומגן על צעיר שחור שנאשם באונס. אביה של ארין אכן היה לוחם, אך יניגוד לה הוא  פרגמטי יותר כשמדובר בהבנת תפקיד המורה. אביה מנסה להסביר לה זאת (ללא הצלחה) בשיחה שהם מקיימים במסעדה: האב: "כמה את מרוויחה? 27.000 $ ללא מיסים?"
ארין: "אם ידעת למה שאלת?"
האב: "עם מוח כשלך יכולת לנהל תאגיד גדול. במקום זה אני דואג כל הזמן משום שאת מלמדת באיזה כלא..."
ארין: "אתה שומע את עצמך? כמה פעמים הקשבתי לך מדבר על צעדות למען זכויות אזרח?"
האב: "אנשי הכנופיות האלה הם פושעים. לא פעילי ארגון! את קוראת עיתון?"
ארין: "זה מה שאמרו על 'הפנתרים השחורים'..."
אביה מתריס: "אני מתערב שתלמידייך אינם יודעים מי היו ראפ בראון או אלדרידג' קליבר. את הולכת לבזבז את כישורייך על אנשים שלא אכפת להם מחינוך, זה שובר את לבי... זו האמת... ובכן..."
ארין מסיימת את השיחה: "אני מצטערת, איני יכולה לעזור לך בכך..."
למרות שאביה הגיוני יותר יש מן הצדק בדבריה של ארין שטוענת שנורמות חברתיות משתנות. ואכן "הפנתרים השחורים" היו מחוץ לקונצנזוס החברתי בזמנם ונכלאו כפושעים, ואח"כ נחשבו ללוחמי חופש; והצדק עמה כאשר היא טוענת שגם אביה תמך בפורעי חוק! אלא שההבדל בינה לבין אביה הוא שבעוד אביה פעל למען זכויות השחורים כאזרח מהשורה ארין חושבת שתוכל לעשות זאת כעובדת מדינה אשר משכורתה משולמת ע"י המדינה!
יחד עם זאת קיים דיאלוג מבלבל גם בתוך הממסד. תוכנית המיזוג שארין מתכוונת ללמד בה היא יוזמה של המדינה ומי שמנסה להוציא מהתוכנית את "נשמתה" הם דווקא נציגי הממסד - מרגרט וברייאן - שמתקשים לבצע את השינוי הנדרש מהם (ללמד חבורות רחוב שלא הגיעו לביה"ס בעבר). סביר להניח שמוגבלות זו היא תוצר של חוסר הכשרה שמקשה להכיל את השינוי, ויחד עם זאת קשה שלא להזדהות עם המורים השונאים את התוכנית שגרמה לנטישתם של 75% מהתלמידים הטובים. לא ברור על-פי הסרט מדוע נושאי הדגל של התוכנית לא השקיעו יותר בהכשרתם של המורים לקראת המציאות שתעמוד בפניהם. ייתכן שתוכנית המיזוג היא סוג של "עלה תאנה" פוליטי, שבו מערכת החינוך קובעת יעדי מיזוג ובכך  מציגה עצמה כמיישמת  את התוכנית, בשעה שאינה מעמידה אמצעים לשם יישום התוכנית, ובכך מכשילה את הצלחתה.
למעשה, אין  בסרט מנגנון אמיתי שיפעל לשם תמיכה בתלמידים החלשים במערכת, ודאגה להשארתם במערכת. והמורים תקווה שהחלשים ינשרו והם יוותרו עם הטובים אותם הם יודעים לקדם. נראה שזו אחת הדרכים שבהן עובד מדינה מתמודד עם גזרה פוליטית שאינו יכול לעמוד בה.
כיצד עלינו לנהוג במצב דומה? האם על המורה "לעזור" לנערים לנשור מביה"ס כמו שעושים מרגרט וברייאן או  לנסות לסייע לשינוי כמו שעשתה ארין? נראה שהתשובה היא ללכת בדרכה של ארין אך להימנע מהשגיאות שעשתה בדרך.
2. לימוד עולמם של התלמידים - ארין מבינה מהר מאוד שעולמה ועולמם של תלמידיה אינם משיקים. אם רצונה להצליח עליה להכיר את עולמם כי המציאות רחוקה מאוד ממה שדמיינה והכינה עצמה לה. נראה שתקופת ההתנסות המעשית המקובלת במכללות להכשרת מורים לא העניקה לארין את הכלים להתמודד עם סוג התלמידים שקיבלה. בעיה זו היא אחת מחולשותיה של מערכת ההתנסות, שמוכיחה שללא ליווי של מורים מנוסים, הקליטה בעבודה הופכת את התלמידים לשפני ניסיונות של מורים המשתמשים באינטואיציה שניחנו בה (או לא), כדי לנווט במציאות הבית-ספרית. (כשהממסד בארץ שוקל לקצץ בשעות ההתנסות עליו לדעת שמדובר בקיצוצים בסיכויי קליטת מורים צעירים במערכת.)
3. ארין משתמשת בכמה כלים הוראתיים שראוי לבחון:
א. "משחק הקו" שבו נשאלים התלמידים שאלה כלשהי והם עונים על השאלה בדרך לא מילולית אלא בהתקרבות אל הקו או נסיגה ממנו. תשובה חיובית לשאלה "האם מישהו מחבריך משתייך לכנופיות" תתבטא בהתקרבות אל הקו, ומי שאין לו חברים בכנופיות יישאר במקומו... ארין מתחילה בשאלות שנראות על פניהן תמימות ובלתי אישיות "מי ראה את הסרט בחורים בברדסים?" "כמה מכם גרים בשיכונים?" ועוברת לשאלות אישיות יותר "כמה מכם יודעים איך להשיג סמים מיד?" - שאלות שעשויות לעזור לה להבין טוב יותר את עולמם. 
מדוע המשחק ראוי לחיקוי יותר משיחה אישית פתוחה, היא חד-משמעית. משחק טוב יותר משום שהוא אינו דורש תשובה מילולית ותלמידים טעוני טיפוח מתקשים להתנסח, ולכן קל יותר לקבל מהם תשובה בדרך פיזית. נוסף לכך, התועלת שמקבלת ארין מהמשחק היא גדולה אך היא תלויה בשיתוף הפעולה של התלמידים הם לא ישתפו פעולה אם ילא ירוויחו דבר מה  מהמשחק, בעיקר לנוכח העובדה שנערים אלו למדו שהשתיקה יפה להם.
קיימות שתי סיבות שיכולות לגרום לתלמידים להשתתף במשחק: או שהמשחק גורם להם בידור, כיף או שהם מרוויחים ממנו תועלת חברתית,  כמו למשל הזדמנות להכיר את בני המין השני ו/או הזדמנות לעשות רושם טוב על מישהו. במקרה שלנו המשחק איננו מבדר ואף ארוך מדי לטעמי, אבל יש בו הזדמנות לרווח חברתי, כי לראשונה התלמידים משיגים מידע על חבריהם לכיתה - מידע שהיה חסום בפניהם בשל העוינות ושמירת הטריטוריות. הנערים סקרנים לפענח ולפצח את מה שמסתתר מאחורי כל אחד מחבריהם לכיתה, בדיוק כפי שארין מצפה לעשות זאת. ארין מרוויחה כמורה גם את תוצרי ההיכרות הזאת, בה הנערים מגלים שהמשותף ביניהם עולה על המפריד  בצבע העור ובארץ המוצא. התלמידים מגלים שלרבים מהם חברים יקרים שנהרגו בקטטות , חברים שנמצאים במוסדות לעבריינים צעירים ואפילו המוזיקה והסרטים שהם אוהבים-דומים. בכיתה כל-כך מנוכרת וקוטבית "משחק הקו" הוא תרגיל רצוי ויעיל, אם כי אני מסופקת אם בכיתת אמת ישראלית ימהרו התלמידים לנדב מידע דרך משחק כזה.
ב. היומנים - הצלחתה של ארין לשכנע את כיתתה לכתוב יומן ראויה לציון. כתיבת יומן בגיל ההתבגרות היא דרך מעולה לאיזון נפשי עבור כל נער ונערה נורמטיביים, קל וחומר כשמדובר בנערים החיים באווירה רוויית אלימות ופחדים קיומיים. לעובדה שמרבית הנערים הסכימו לשתף את ארין ביומניהם יש להתייחס בזהירות, אך גם אם איש מהם לא היה משתף את ארין בקריאת יומנו עדיין היומן הוא כלי חינוכי מצוין.
ג. שימוש בקריקטורה ככלי להעלאת נושא חשוב - ארין מנצלת את האירוע שנקרה בדרכה כמנוף ליצירת שינוי. במקרה שלה מדובר בקריקטורה שעברה בין התלמידים שבה צוירו שפתיו הבשרניות של ג'מאל, (אחד התלמידים השחורים בכיתה), בהדגשה מוגזמת ארין מנצלת את הקריקטורה כדי ללמד פרק חשוב על דעות קדומות המובילות לאלימות. היא חושפת את תלמידיה ל"כנופיות אחרות" - הנאצים שהשתמשו בקריקטורות על מנת ליצור דה-לגיטימציה של היהודים כבני אדם, וכך הובילו ללגיטימציה של השמדתם. ארין מנצלת בצורה ראויה לציון את ההזדמנות שנקרתה בדרכה להעשיר את תלמידיה בסיפור השואה;
ד. סיור לימודי- היוזמה לקחת את התלמידים לסיור במוזיאון השואה והמפגש עם ניצולי שואה היו בהחלט ראויים, ועל כך מגיעים לאריין כל השבחים. ה. ניסוח מכתב – ההשקעה בניסוח מכתב  אל מצילתה של אנה פראנק (בעקבות הספר "אנה פראנק" ), היא כלי דידקטי ממדרגה ראשונה הראוי לציון. כתיבת מכתב רשמי היא אחד מכישורי החיים שעשוי להוות מפתח להצלחה בהשגת מטרות בעתיד.
ו. ארגון שוק מכירות – ישנן שתי מטרות עיקריות שלמענן מוצדק לקיים אירועי מכירות לשם השגת כספים במסגרת בית ספרית: 1. יישום של חומר לימודי , ז"א כסף עבור סיור לימודי לחבל ארץ או אזור שנלמד בכיתה ושמערכת החינוך אינה בנויה לממן. 2. מימון עזרה הדדית, דוגמת השתתפות בהתרמות לחלשים בחברה או ארגון אירוע התרמה בעבור חבר כיתה. יחד עם זאת, כל פרוייקט התרמה חייב להיות מלווה בהכנה רעיונית ,ולימוד מעמיק של הנושא.שלשמו  יוצאים להתרמה. כמו כן יש להגביל את תדירות הפעילות החוץ בית ספרית ואת מורכבות הפרוייקט כי מורים ותלמידים אינם אמרגנים של מופעי בידור ושל ירידי מכירות.

 4.כלים בלתי ראויים לחיקוי בסרט כותבי החירות
כמה נושאים בסרט מלמדים על כישלונה של ארין כמורה, שבעטיים חלק גדול מעבודתה אינו ראוי לחיקוי.
1. העובדה שיצאה לעבוד בשלוש עבודות נוספות כדי לממן עבור תלמידיה את קניית הספרים ואת הסיור
2. כישלון נישואיה
3. העובדה שתלמידיה אינם יכולים להמשיך בלעדיה לשנה ב'
בסקירה הבאה יובאו הפגמים בדרך עבודתה של ארין והדרך לתקנם.
מוזיקת ראפ – ישנה גישה מוטעית רווחת שלפיה מורה הרוצה להצליח עם תלמידים בעייתיים חייב לרדת אליהם על מנת להעלות את רמתם. ארין מנסה לעשות זאת פעמיים. פעם אחת היא מנסה לרקוד איתם בחצר ביה"ס והיא נראית מאוד מגוחכת.  חלק מהסיבה לגיחוך היא שהתלמידים זקוקים למבוגרים שיהוו מודל לחיקוי ולא למורים שמנסים לחקות נערים. מקרה שני שארין שוגה בו הוא כאשר היא בוחרת במוזיקת ראפ כדרך לחבב עליהם ניתוח שירה. באותו אירוע הנערים מלמדים אותה פרק במתודיקה. ציטוט של הקטע בסרט ימחיש את הכישלון המתודי .בתחילת השיעור ארין מפעילה את הרשמקול, משמיעה מוזיקת ראפ ומתנועעת בצורה מביכה לקצב המוסיקה. בתגובה, תלמידיה נועצים בה מבטי גיחוך. ארין: "יש לי רעיון, אנו ננתח שירה. מי כאן אוהב את טופאק שאקור?"
תלמיד: "זה 2 פאק."
ארין מתקנת את עצמה: "2 פאק שאקור, סליחה. הרימו את היד. (קצת יותר מארבעה נערים מרימים יד). באמת? חשבתי שיהיו יותר מעריצים, הדפסתי את מילות השיר. אני רוצה שתקשיבו לניסוח שכתוב על הלוח, זו דוגמה לחרוז פנימי, מה שהוא עושה די מתוחכם ומגניב למעשה..."
וכאן קופץ תלמיד ומצטט משפט מתוך השיר. אחריו מצטט תלמיד נוסף עוד משפט בשיר וג'מאל ממשיך. סוף השיר חוזר לנער שפתח בציטוט והוא מטיח בארין: "חושבת שאיננו מכירים את 2 פאק? לבנה שחושבת ללמד אותנו ראפ..."
כל ניסיונותיה של ארין להסביר אינם זוכים להקשבה, ובכיתה פורצת מהומה בשל התגרויותיו של ג'מאל וניתוח השירה שתוכנן נכשל. מאירוע זה עלינו ללמוד שעל מנת להשתמש בחומרים שאינם בתוכנית הלימודים, ובעיקר בחומרים אישיים, המורה חייב להיות מאד בקיא בחומרים שהוא מביא וכמובן חייבת להיווצר מערכת אמון והבנה בין המורה לתלמידיו. במקרה הזה ארין כשלה כי הדימוי של תלמידיה לגבי חומר הנלמד בביה"ס לא כלל ראפ שמקומו ברחוב, קל וחומר כשהמורה היא לבנה, שבקושי מצליחה לבטא את שם הלהקה כראוי.
ספרים - העובדה שארין החליטה לצאת לעבודה נוספת כדי לממן את עבודתה בלתי ראויה לחיקוי. אמצעי הוראה אינם באחריות המורה. איש אינו מצפה ממורה שישכור לתלמידיו כיתת לימוד ויממן בכספו את ניקיון הכיתה. באותה דרך יש להתייחס לספרים, ואם אלו חסרים יש הכרח למצוא דרך להגיע לבעלי האחריות ולשם כך יש לגייס עמיתים ולהיעזר בקהילה. במקרים בודדים בלבד ועל מנת להוכיח דבר שלא ניתן לעשות בדרך אחרת יכול המורה להביא אמצעי הוראה חדשני. שקנה בכספו אבל זה אינו המקרה כאן, כי את הספרים ניתן היה להשיג בהליך חינוכי קצר של חינוך הכיתה לעבודה בספרייה. לאחר מכן ניתן היה לשכנע את מרגרט שהתלמידים ראויים לקבל ספרים בהשאלה. צריך להכיר בכך שהזכות להשתמש בספרים נמנעה מהם בשל הנזקים שהסבו לספרים ולא בשל צבע עורם, כך שקניית ספרים חדשים היא פרס על מעשה רע שחובה היה קודם לתקנו. הדרך הנכונה הייתה להתחיל בעבודה מאומצת שתקרב את התלמידים לקריאה וליחס של כבוד לספרים. ניתן היה לעשות זאת דרך הקראת ספרות יפה בחלק מהשיעורים; הקמת מועדון קריאה שבו מקריאים לתלמידים פרקים מספר ומעוררים בהם עניין להמשיך לקרוא בכוחות עצמם; ניתן היה להקליט ספרים על קלטות שמע, מאמץ שהיה עולה לארין בשעות מעטות יותר מעבודה נוספת. במקביל אפשר היה לקיים בספרייה שיעורים תחת השגחה ולעורר בתלמידים כבוד למקום ולספרים, וכך להפחית משמעותית את התנגדותה של מרגרט. תהליך זה הנו חובה דידקטית, כי רק בדרך זו יוכלו התלמידים להשתמש בספרים ובספרייה ללא התיווך של ארין. המהלך שעשתה ארין נכשל כי קניית הספרים לא פתרה שום בעיה. ארין לא תממן עבורם ספרים לאורך כל חייהם, ובמצבם הכלכלי סביר שלא יוכלו לעשות זאת בעצמם או שיעדיפו להשקיע את הכסף שיהיה להם בדברים אחרים. ארין כשלה בהענקת הכלים להתמודד עם השאלה בספרייה. כישלונה טופח על פניה כאשר אחד מתלמידיה הטובים שגילה עניין בספריה הנוספים של מאיפ גאיז', אינו משתמש בכרטיס הקורא שלו כפי שהיה ראוי ומצופה שיעשה. התלמיד קרא את הספרים לאחר שגנב אותם מהספרייה, בדיוק כפי שנהג לעשות לפני בואה של ארין!!! קניית הספרים הייתה קביים, ומורה לא אמור להיות קביים לתלמידיו אלא ללמד אותם ללכת בכוחות עצמם.
בחירתה של ארין בספר המתאר הווי של כנופיות כהתחלה ראוי ונכון; ניסיונה להכניס את רומיאו וג'וליה גם הוא ראוי, בשל הסוף הטראגי של מאבק בין שתי משפחות שעושות זאת , בדומה למאבקי הכנופיות שבחיי התלמידיה. סיפורה של אנה פראנק. התאים לאירוע  העברת הקריקטורה והרחבת הידע בעטייה, אך הניסיון להפוך את אנה פראנק לגיבורת "נערי הכנופיות" נראה פאתטי, ובריאן מוחה בפניה בתוקף על בלבול היוצרות. במציאות הישראלית  לא ניתן לקחת את האלימות של השוואה  ככלי לפיתרון בעיות של אלימות.
סיור במוזיאון - הסיור במוזיאון היה רעיון מצוין משום שהביקור בו הינו יישום של חומר שנלמד בכיתה. בכך ענה הסיור לדרישה הבסיסית של פעילות חוץ בית ספרית. הבעיה עם הסיור היא העובדה שנערך בסוף שבוע. החופשה בסוף השבוע היא זכות שהעניקה החברה לכל עובד על מנת לשמור על בריאותו הפיזית והנפשית. הניסיון להכניס את הפעילות לסוף השבוע נבע מהחשש שההנהלה לא תאשר זאת במסגרת יום לימודים. הבעיה של ארין היא שאפילו לא ניסתה לבקש אישור, וכמו בנושא הספרים היא מתנהלת כעסק פרטי שעושה הכול כדי שבית הספר לא יתערב לה בעבודתה.
האם הנהלת ביה"ס יכולה לסמוך על כל מורה שינהל את כיתתו כעסק פרטי?
למערכת יש בעיה אוביקטיבית להיענות לפעילויות שצצות תוך כדי עבודה ואינן צפויות מראש. כל מערכת, ולא רק מערכת החינוך שהיא בעלת תקציב נתון, מסוגלת לממן נושאים שמוגשים לה מראש; חלק מהמנהלים משאירים תקציב לרעיונות שיצוצו תוך כדי עבודה. במקרה של ארין איננו יודעים כלל אם ביה"ס היה יכול לממן את הסיור כי לא ראינו שהוגשה בקשה. גם הפנייה אל המנהל הבכיר שזוכה לעזרה תמוהה. לשיטתי היה מקום שהמנהל הבכיר יכנס את צוות ביה"ס ויערוך דיון בדרישות של ארין מול הנימוקים של מרגרט, ובעזרתו ניתן היה למצוא את דרך המלך. המצב שבו ארין זכתה באוטונומיה מוחלטת תמוה. בכל מקרה מימון הסיור מכיסה של ארין הוא דוגמה שלילית וכן העובדה שהסיור נערך בסוף שבוע, כשהמורה אמורה הייתה לבלות בחיק משפחתה. את מוזיאון השואה לא ניתן היה להעביר לתחומי ביה"ס אך את ניצולי השואה אפשר היה, והבילוי במסעדה היה מיותר ולא קשור ליעדים הלימודיים. יחד עם זאת צריך לזכור שהבילוי בחברת המורה השיג שני יעדים: לימוד מיישם והרחקה מפעילות עבריינית. אלא שהרחקת הנערים מהרחוב אינה מתפקידה של המורה.
טקסים וחוזים - טקסים הם גורם חשוב ביותר בחיינו בכלל וכאמצעי הוראה בפרט, וכל מי שמוותר עליהם הופך את חייו לחדגוניים. חתימת הסכם עם תלמידים אף היא אמצעי הוראה ראוי. הטקסים מסייעים להגדיר יעדים על מנת להגיע למטרה. חוזים רצוי לחתום בטקס שמגדיל את המחויבות. במקרה של ארין הטקס כלל הרמת כוסית ואת המחויבות שבאה עמה, שהנה דבר טוב וראוי. אלא שעל מנת שלמחויבות יהיה תוקף, חשוב לתת לתלמידים את המשימה מראש, ורק לאחר שקראו והפנימו  באמת את הכתוב ניתן לקיים את טקס החתימה. בסרט "כותבי החירות" הנערים מתחייבים לדברים ראויים, אבל חשוב לזכור שהם שחקנים בסרט שהטקסט נכתב עבורם ולתלמידינו יש לתת זמן להחליט על המחויבות שיקחו על עצמם אם בכלל.
שפה מבלבלת - אחת הרעות החולות שרבים בינינו סובלים ממנה היא השפה המבלבלת.
מהי שפה מבלבלת?
שימוש בנושא מסוים בגישות סותרות. הדוגמה לשפה מבלבלת אצל ארין היא הטיפול באלימות דרך הילת הכבוד שיש למוות  בקרב חבריך  לכנופיה. ארין מבינה שהמוות בשם "ערכי הכנופיה" מעניק לנערים כבוד שלא זכו לו בשום שטח אחר בחייהם, והיא מנסה בצדק להילחם בכך ולדרוש מהם לקנות כבוד בדרכים אחרות. עד כאן האבחון והלהט בו היא מתארת את הסתמיות שבמוות כזה, ראוי לחיקוי. ציטוט: "אז כשאתה מת אתה מקבל כבוד? זה מה שאתה חושב? אתה יודע מה יקרה כשתמות? אתה תירקב באדמה והאנשים ימשיכו בחייהם וישכחו ממך וכשתירקב אתה חושב שזה ישנה אם אתה איש כנופיה אמיתי?!... אתה מת! ואף אחד, אף אחד לא ירצה לזכור אותך! משום שזה כל מה שהשארתם בעולם הזה..." והיא מראה את הקריקטורה שבגללה התחיל כל הדיון. הבעיה של ארין היא שהיא חוזרת אל נושא החברים בכנופיה ב"משחק הקו", ובניגוד לכל מה שאמרה לעיל היא מבקשת מהם להיזכר בחבריהם המתים שנהרגו כ"גיבורי כנופיות", לחלוק להם כבוד ולשוחח עמם. אילו הייתה ארין מסתפקת בדו-שיח עם חבריהם המתים היה המעשה ראוי, אך בקשתה לחלוק להם כבוד בלתי ראויה כי על פי נורמות החברה מעשיהם אינם ראויים לכבוד. התייחסות זו אף סותרת את נאומה חוצב הלהבות שבו ניסתה ליצור מוטיבציה לחיים של כבוד ולא למות בכבוד.
התנהלות חברית בחדר המורים - ארין מתנהלת בחדר המורים כאילו רק היא זכתה להארה ורק היא יודעת מה ראוי ללמד. בדרך זו היא מציגה את כל המורים הוותיקים כאויבי המערכת וכאויבי התלמידים. דרך זו מזכירה מורים צעירים רבים המעלים על עצמם את חמתם של המורים הוותיקים ובכך מונעים מעצמם את עזרת הצוות הוותיק בביה"ס. ארין יוצרת את המצב ומבכה את התוצאות באוזני בעלה ואביה: "המורות לא מדברות איתי," "המנהלת לא מסייעת לי ומונעת מתלמידיי ספרים". אילו הייתה ארין קשובה למורים סביבה, בעיקר לברייאן, והייתה אמפטית יותר לקשיים שגרמה להם תוכנית המיזוג והייתה זוכה לשיתוף פעולה של עמיתיה. במקום זאת ארין מתנהלת כסוליסטית ומעשיה ופרסומה העמידו את עבודת עמיתיה בצל, והם מצדם בודדו אותה. כך קרה שמחוץ לתחומי כיתתה תלמידיה נפגעו.
המעבר לכיתה ב' - הכישלון העיקרי של ארין התבטא בכך שתלמידיה לא היו בשלים לעבור לכיתה הבאה, ללא הקביים שהעניקה להם. נראה שארין נסחפה לעשייה שלא תוכננה, וזו הואצה ברצון עז להצליח בכל מחיר. היה זה מעשה חסר אחריות להתחיל בשינוי שברור היה שלא יסתיים בשנה אחת, וסיכויי ההמשך לוטים בערפל.. תלמידיה  של ארין היו בני מזל שההנהלה הבינה שבלי ארין המצב יחזור להיות גרוע יותר, ולכן אישרו לה להמשיך איתם. יחד עם זאת התנהגותם של תלמידיה חידדה את כישלונה כאשר נודע להם שארין לא תוכל להמשיך איתם לשנה ב'. הם מחליטים להתגייס על מנת להפר את רוע הגזרה ומעלים רעיונות לפעולות אלימות שאפיינו אותם בראשית הדרך, בסופו של דבר לא ניכר שהתלמידים רכשו כלים חדשים לפתור קונפליקטים בזכות עבודתה של ארין, וחבל.
כישלון נישואיה - העובדה שבעלה של ארין עוזב אינה מלמדת על בעל שאינו תומך באשתו; היא מלמדת על אישה שאינה יודעת להציב גבולות  בין עבודתה וחייה האישיים. הסרט מציג בבירור דוגמאות למכביר החל ממצבים בהם  ארין מחליטה עבור בעלה מה עליו לרצות כמקצוע, וכיצד ועם מי עליו לבלות את סופי השבוע, על מנת שלא יפריע לה להתמסר לאובססיית ההצלחה בהוראה. בעלה מבין שאין לו מקום בחייה ועוזב.
לסיכום,
להפוך את ארין למודל לחיקוי משמע להסכים שמורה טובה יכולה להיות רק רווקה, שחייה סובבים סביב ביה"ס בלבד. העובדה ש"כותבי החירות" זכה לאהדה רבה בקרב האמריקאים איננה מפתיעה, כי בחברה הנוצרית תפקיד ההוראה נגזר על פי מודל הנזירה המקדישה את חייה לקידומם של הילדים. ביהדות אין נזירות, (וטוב שכך) ומורה היא אישה שזכאית לחיי חברה ומשפחה מלאים, לכן עליה ללמוד להגדיר את עבודתה ולהיזהר ממלכודות שמודלים כמו ארין מניחים לפתחה.