גנים לפעוטות – מציאות אפורה בעטיפה ורודה /2009

ד"ר דליה שחף מרצה במכללה לחינוך "אוהלו"

 לתגובות : drdalia@012.net.il מותר לצטט, לשכפל ולהפיץ פרסום זה תוך ציון מקור המידע ושם הכותבת
אנו ממליצים לקרוא את מאמר זה רק אם הנכם מאמינים שילדים זקוקים להורים כדי לצמוח נכון, ואם אתם מאמינים שילדים צריכים לגדול בלי  סוציאליזציה כפויה, שמתיימרת להפוך את ילדינו ל"חברותיים" כשלמעשה זהו כיסוי להורים שאינם רוצים לגדל את ילדיהם ומסתתרים מאחורי התירוץ שהם חייבים לעבוד. 
 שאלה נוספת שהיה רצוי שכל אחד/ת  מאתנו ישאל  בטרם יקרא את המאמר, היא האם מעביד כלשהו היה מותציר אותנו בעבודה אילו היינו מפגינים בה את אותה רמת תיפקוד שאנו מפגינים כהורים?  ובעיקר שלא נטעה לחשוב שאם ילדינו אינם יכולים לפטר אותנו , אז עבדתנו כהורים מבוצעת כראוי! 

כל אם העומדת בפני הדילמה הקלאסית הנובעת מחזרתה לעבודה לאחר לידה חייבת לאמץ את מרב האומץ על מנת לומר לעצמה את האמת הבלתי נעימה שמתבקשת מהמצב:

א.      נשים נועדו ללדת, גם אם לא רק ללדת.

ב.      ילדים זקוקים לאם שתטפל בהם ותדאג להישרדותם.

 

מה אומרות שתי הנחות אלה באמת?

1. רק אימא ושאר קרוביו בקשר דם[1] של פעוט מסוגלים לאהוב אותו באמת.[2] זאת, מן הטעם הפשוט שהם יחיו איתו ברצף לטוב ולרע כל חייהם, ישקיעו בו וגם יישענו עליו בבוא היום.

2. כל מי שמטפל בילד שאינו בעל קשר דם - ויהא הטוב שבמטפלים[3] - גם אם אהבתו אל הילד היא "אהבת אמת", אהבה זו היא אפיזודה חולפת בחיי הילד, ואפילו השפעתה גדולה - לטוב ולרע. מטפלים אחרים שיטענו לאהבתם את הילד, חשודים שאהבתם "תלויה בדבר". וכידוע, בטל הדבר (התשלום...) – בטלה האהבה.

 

מסקנה

רצוי, חשוב, וכדאי שהאחריות לחינוכו של הילד תהיה בידי ההורים או בידי המשפחה המורחבת. יחד עם זאת, נכון להיום לא נצפה שאימהות תוותרנה על הישגיהן, על עצמאותן הכלכלית ועל חופש הבחירה, אפילו לא בעבור פרי בטנן.

נשים לא תחזורנה למטבח, לכן אין מנוס מלמצוא "תחליף אימא" לפרק הזמן שבו בוחרות[4] האימהות להיעדר או להתנתק מילדיהן.

בהכללה גסה ניתן לחלק את האימהות לשלוש קבוצות:

1.      כאלה שאינן מעוניינות להפסיק את עיסוקיהן מתוך חשש להיתפס כבעלות מעמד נמוך שאפיין את הדור הקודם של עקרות הבית.[5] אלה מעבירות את גידול הילד לפעוטון בטענה ששם יעשו זאת טוב ממנה.

2.      אימהות שגם הן אינן מפסיקות את עיסוקיהן, אך מודות שהילד משלם את מחיר היעדרותן.[6]

3.      נשים משכילות בדרך כלל, שאינן חוששות למעמדן החברתי, והבנתן את משמעות החסך האימהי גרמה להן לקחת פסק זמן מעבודתן או לצמצם את היקפה ולהקדיש חלק ניכר מהזמן לטיפול בילדים, בשילוב של עזרה מאזנת. בקבוצה זו קיימת תת- קבוצה, קטנטנה בינתיים, של אימהות שחוזרות לעבודה ולוקחות את התינוק עמן לעבודה.

 

"תחליף אימא"

מציאת "תחליף אימא" היא משימה קשה המחייבת מאמץ נפשי ופיזי לא קל, אך קשה הרבה יותר היא ההכרה ש"תחליף אימא" הטוב ביותר, פחות טוב מלגדול עם אימא.[7] על כן המשימה היא למצוא "תחליף אימא" שהוא הרע במיעוטו.

פעוטות צריכים להיות צמודים לאמם כל תקופת ההנקה. שימפנזים צמודים לאמם תשעה חודשים, ותינוקות אדם יונקים עד גיל שנתיים.[8] בחברות מסורתיות ילדים נישאים על גבה של האם לכל מקום עד שהם יודעים לשאת את עצמם בביטחון במרחב, בסביבות גיל שלוש.על פי גישתה של ד"ר צפרירי עד גיל שנה הילד בעצם עדיין עובר , ועלינו להתייחס איליו ככזה ולטפל בו כפי שהקנגורו וחיות הכיס האחרות נוהגות בעובר שנולד ולא סיים את התפתחותו   "האדם, שנמנה על קבוצת היילודים חסרי-הישע, היה זקוק לטריק על מנת להגיע לגודל האדיר של מוחו המפותח. מאחר שתעלת הלידה מהווה גורם מגביל לגודל המוח ביילוד, לכן עד גיל שנה ממשיך מוחו של תינוק האדם לגדול ב"קצב עוברי". מבחינת גדילת המוח, תקופת העוברות באדם היא, לפיכך, 21 חודשים (9 חודשים ברחם ו-12 חודש כתינוק). אבל אֵם אנוש בשום אופן אינה יכולה להעביר דרך תעלת הלידה שלה ראש של תינוק בן שנה! תינוקות אנוש נולדים, אם כן, "טרם זמנם", ברמת תפקוד עוברית, שאם לא כן לא היו יכולים לעבור ולהיוולד".צפרירי, דינה.(2002)"תינוקות חסרי ישע".גלילאו 49 

בחברה המסורתית קיים "תחליף אימא" מצוין בדמות אחד מבני המשפחה המורחבת, משום שכמו ההורה היולד מכירים בני המשפחה בחשיבות תרומתם להישרדותו של הילד, כחלק מהישרדותה וחוסנה של כל המשפחה. המפתח הוא קשר מחייב ורציף בין בני המשפחה שיימשך כל החיים, לטוב ולרע. הקשר הרציף וההדדי הופך את הטיפול כדאי לכל הצדדים.

לצערנו, החברה העירונית בישראל בנויה על משפחה גרעינית.[9] מצב זה הנו תוצר של פוסט-מודרניזם המאמין שאפשר להחליף עזרה של קרבת דם בתחליפים הנרכשים בכסף. האידיאולוגיה הציונית לקחה אף היא חלק בהרחקת הדור הצעיר מהוריו בכך שקראה לזוגות צעירים להתיישב בפריפריה,[10] ולכך ניתן להוסיף גם את תופעת ה"זחילה" אל עבר השוליים בעקבות מחירי הדירות הנמוכים, שגורמים לצעירים להתרחק ממגורי הוריהם.

 

הרקע למצב הנוכחי

בעבר[11] האימהות היו עקרות-בית. אימהות עובדות היו מחזה נדיר, וילדי אימהות עובדות נשלחו למעונות ויצ"ו, שהדיפו ריח רע של מוסד לילדי משפחות בעייתיות, שרגלי ילד "מבית טוב" לא תדרוכנה בו. ילדי אימהות עובדות זכו גם לכינוי "ילדי מפתח", שביטא את אי שביעות הרצון של החברה מכך שהילד חזר לבית שהאם נעדרה ממנו.

דור האימהות הבא היה דור של אימהות משכילות יותר או בעלות מקצוע, שבניגוד להוריהן שלטו בעברית. מטרת יציאתן לעבודה הייתה לממש את הפוטנציאל הנשי, כחלק מהמהפכה הפמיניסטית-סוציאליסטית. אימהות שילבו עבודה ובניין הארץ עם גידול ילדים, ויצרו את המושג "משרת אם", שצמצם את ההיעדרות מהבית. לשעות היעדרותה של האם נבחרה מטפלת  "תחליף אימא" בדמותה של הסבתא (שהתגוררה רחוק או הייתה בלתי נגישה), שהתנהלה במקרים רבים כ"סבתא חורגת" במובן הטוב של המילה. יחד עם זאת, בניגוד לסבתא האמיתית, יום אחד היא סיימה את תפקידה ונעלמה מחיי הילד.

הדור הנוכחי הוא של אימהות שנולדו כבר לאימהות עובדות, שנעזרו במטפלות מסוג "סבתא חורגת".אימהות אלה מתנהלות בשני אופנים:

לצערנו, ריבוי היעדרויות, מוצדקות או מפוברקות, הפיל את מערך המטפלות כפונקציה המסייעת לאימהות עובדות, והצמיח את מערך הפעוטונים, שהבטיח יציבות בכך שהם מאפשרים להורים שקט תעסוקתי.[13] גם באותם מקרים שבהם ההורים מתעקשים להעסיק מטפלת, הם מגלים שהמטפלת במודל החדש מוכנה לטפל בתינוק בשנת חייו הראשונה, במקרה הטוב. אך מרגע שהפעוט עומד על רגליו וגם על דעתו, מעדיפה המטפלת לעבור לתינוק הבא, שבמשך מרבית שעות עבודתה שוהה בעריסה. התסריט הנוכחי מראה שסביב גיל שנה המטפלת מאיצה באימא לשלוח את הפעוט לפעוטון, בטענה מופרכת שהוא זקוק כביכול לחברה. גם תוספת תשלום אינה משכנעת את המטפלת להמשיך לטפל בילד האקטיבי שאינו מאפשר למטפלת השתכרות שלווה ונינוחה.

 

הפעוטון
כהקדמה למה שמתרחש או לא מתרחש בפעוטון חשוב להזכיר שבניגוד לתרבות האינדיבידואליסטית המערבית , שמרבית ההורים מנסים לחקות, התרבות היהודית היא תרבות של יחד, ביהדות אי אפשר להתפלל ללא מניין אי אפשר להקבר ללא מניין וכך גם  לחגוג חגים, שלא לדבר על חרב  האחריות ההדדית המחייבת כל יהודי שנראית לעולם המערבי כחוסר נימוס של מי  שתוחב את אפו לעיניינים לא לו. מי שמצליח חברתית  נסלחים לו כל מגרעותיו והורים שהיו  צריכים לזנוח את הלחץ ליצר ילד חברותי יחד עם המצוות היהודיות שחדלו לקיים,  דווקא הם עושים הכול כדי שבנם יחשב לחברותי גם אם הדבר אינו קריטי לחייו העתידיים, וגם אם זה כרוך בנטישת פעוט בן השנה בפעוטון שאינו שונה בהרבה ממחנה אימונים ספרטני,
בפעוטון מקבצים בד"כ ילדים בני אותה שכבת גיל, גם אם התפתחותם שונה. מצב זה מקשה על הפעלה משותפת, אך הקושי אינו קשור רק להתפתחות השונה. הוא תוצר של מצב פיזי, שבו על שטח קטן צריך לנהל כעשרים פעוטות, ולשם כך מתחייבת סינכרוניזציה של סדר יום. שעת האכלה, שעת החתלה, שעת סיפור, שעת הפעלה, שעת שינה. גם אם יש רצון טוב לכך, דרך זו אינה יכולה לספק את צרכיו האמיתיים של הפעוט.

1.      הבדלים בשעות היקיצה בבוקר - יש פעוטות "משכימי קום" ויש "מאחרי קום". ההליכה לגן מתאימה לשעות הפעילות של "משכימי קום", ואילו "מאחרי קום" נשלפים ממיטתם ומגיעים לגן חצי רדומים וזקוקים לזמן הסתגלות ארוך יותר על מנת להיות פעילים. ה"משכימים" וה"מאחרים" חייבים לאכול באותה שעה. כאשר "משכימי קום" כבר רעבים ה"מאחרים" אינם מסוגלים עדיין לאכול. כמו בנושא האוכל, כך גם בנושא הפעילויות. "משכימי קום" ישתתפו ו"מאחרי קום" יפגרו אחריהם ויהיו בלתי מרוצים באופן קבוע. אי ההתאמה לשעות הגן יהפוך את "מאחרי הקום" לרעבים לאחר שהאוכל כבר נאסף, לעייפים בפעילות וערניים בשעת ההשכבה בצהריים. התוצאה: עימותים מתמידים, כעס, בכי, עצבנות ובזבוז אנרגיה יקרה שיכולה הייתה לשמש להתפתחות חיובית. על מצב טבעי זה יש להוסיף בעיות אופייניות לגיל שאינן שוות לכל הילדים, כמו צמיחת שיניים, מחלות ילדים שגורמות לפעוט להתנהגות אפטית או אגרסיבית - ה"מזכה" בתואר "ילד בעייתי", סטיגמה שעלולה ללוותו זמן רב.

2. יכולת התקשורת - פעוט אינו מסוגל לתקשר בעזרת מילים עד גיל ארבע, גם אם אנחנו מתגאים בכך שהוא מדבר , אין הילד יכול להסביר את רגשותיו, ובשעת כעס יכולת הדיבור שלו יורדת עוד יותר. במצב רגיל מעט מאוד אנשים מסוגלים לרדת לסוף דעתו של פעוט בן שנתיים או פחות מזה והאם אמורה להיות היחצ"נית שלו עם העולם.אצטט כאן את אחד הסופרים הגדולים של ספרד מריאס חוויאר המתאר את תפקיד האם בספרו "מחר בקרב חשוב עלי" וכך הוא כותב" אמהות הן המתרגמות והפרשניות הראשונות בעולם, הן מפרשות ואח"כ מנסחות את מה שאיננו אפילו שפה, גם את התנועות וההבעות וצורות הבכי השונות. כשהבכי עדיין אילם ואין לו ביטוי במילים או שהוא שולל או מכשיל אותן(את המילים.ד"ש)......." במקרים רבים גם האם מתקשה להבין את בנה, כך שניתן להבין את הקושי של המטפלת  ,בגן, שאינה אמורה להתאמץ לנחש את מלמוליו. גם אם היא מתאמצת, מרבית מאמציה עולים בתוהו ,והמצב מסתיים בהתפרצויות זעם שמובילות לשתי התפתחויות התנהגות:

א.           חלק מהילדים פשוט מתייאש ונותר חסר אונים מול הרעב המציק, העייפות, כאבי השיניים וחוסר ההבנה של הסביבה. הייאוש מוביל להתכנסות, ובעיקר לחוסר אמון במערכת שסביבו. במקביל הוא מבזבז אנרגיה רבה על התמודדות עם החסכים שלא סופקו, וזה כמובן על חשבון האנרגיה שיכולה הייתה לשמש להתפתחות חיובית.

ב.           חלק אחר של הילדים מגיבים בזעם על אי ההתאמה לסינכרוניזציה של הסביבה בפעוטון ומנסים להשיג את המגיע להם בדרך של בכי, צעקות, השתוללות ושבירת דברים. ברוב המקרים דרך זו רק מחמירה את מצבם, כי המבוגרים חשים שעליהם "לשבור" את "התנהגותו הרעה" ולהכניע את רצונותיו. כך שהילד לא זוכה לספק את צרכיו ו"זוכה" לבידוד חברתי ולסטיגמה של פעוט בעייתי.

2.      שינה - כפי שצוין לעיל הפעוטון לא יכול לספק את הצורך האינדיבידואלי של הפעוט בשינה כי מלבד ההבדלים בין משכימי קום ומאחרי קום, קיימת שונות טבעית ונלמדת בין פעוטות הנרדמים בחושך מוחלט ובין אלו שפוחדים מחושך וצריכים אור ע"מ להירדם. מאחר שאין מצב שבו ניתן לספק גם חושך מוחלט וגם אור, התוצאה היא שחלק מהילדים נותרים עייפים, ועייפות היא אבי הנרגנות, הכעס, והאגרסיביות[15] כלפי עצמם וכלפי ילדים אחרים בקבוצה.

3.      רעש - גורם חשוב נוסף שבשנים האחרונות עלה לתודעה החינוכית, ועדיין אינו מקבל את חלקו הראוי בשיקולי החינוך, הוא רמת הרעש שמייצרת קבוצה של פעוטות. גם אם ניקח בחשבון רק את הפעילות החיובית שמייצרת קבוצת פעוטות, כמו תיפוף על מכלים, שירה או קריאות התפעלות ושמחה, נוסיף לכך את המאמץ לדבר, שגורם למילים לצאת בקול רם בשל חוסר מיומנות להפעיל את מיתרי הקול, נחבר זאת לרעש שהוא תוצר תסכול ואגרסיביות, נגלה שסך הרעש עולה על יכולת הסיבולת של ילד (כמו גם של המבוגרים העובדים עם הילדים). כך קורה שגם אותם ילדים שמותאמים לקצב הסינכרוני של הגן[16] אך נחשפים שעות ארוכות לרעש טורדני ש"יכול לשגע פילים"... הופכים לאגרסיביים. דבר זה לא יקרה במסגרת הבית.

4.      איש לא מדבר אל הפעוט מעבר להנחיות והנחתת פקודות כמו "שב", "אסור לגעת", "תבקש סליחה מחבר", "תחזיר למקום". איש לא מחזיק אותו בחיקו ומקריא לו סיפור, איש לא מתייחס איליו אישית אם הוא בסדר; היחס האישי שמור לאלו שמפרים את הסדר, והטיפול הוא בהתאם.

5.      לסיכום, ניתן לומר שדחיית סיפוקים הישרדותיים - כמו רעב, צמא, שינה, קור וחום - בלתי אפשרית בגיל שנה עד שהפעוט כמעט בן ארבע. גם היכולת שלו לנבא את תוצאת מעשיו אינה קיימת (פעוט לא יוכל לשער שאם לא יאכל כעת יהיה רעב אח"כ). ומנגד, הפעוטון מעצם טיבו אינו מסוגל לספק לילדים את הצרכים ההישרדותיים האינדיבידואליים שלהם.

 

מה תפקידו של הבית בחיי הפעוט?

פעוטות נשלחים לפעוטון למשך כעשר שעות ביום, מ-08.00 ואף מוקדם יותר, עד 17.00. מצב זה מותיר להורים במקרה הטוב שעתיים עד ארבע שעות בחברת ילדם!

ועל אותן ארבע שעות נאבקים לעתים שני ילדים ויותר.

 

במה מתבטא החסך?

בחוסר היכולת להפנים פעילויות טבעיות של החיים, בעיקר את האינטימיות שבהן. הדברים מתבטאים באלפי התנהגויות שהילד נחשף להן: מקבלת הפנים לשכנה המבקשת כוס קמח, דרך ההתייחסות אל שליח המרכול, והמשך בשיחות ההורים בינם לבין עצמם, בטלפון, שטיפת כלים, ויכוחים על מי יוריד את שקית האשפה, ועוד. מצבים שבהם הילד הוא רק צופה ולומד מהוריו כיצד מתנהגים. הבית מספק לילד נגישות לשיחות על ענייני עבודה וענייני דיומא, להיסטוריה של המשפחה, שמרכיבים את אופייה הייחודי של המשפחה. יש משפחה שהניקיון הוא בראש מעייניה, ואחרת שבה האירוח והקשר החברתי עם חברים הוא העיקר, יש משפחות שבהן המוזיקה או המדע הם העיקר ויש משפחות שבהן הספרות והאומנות הן מרכז החיים בבית. את האווירה הזו לא רוכשים בפעוטון, את המטרות המשפחתיות הללו רוכשים רק בבית, ואם הילד נעדר מהבית ומגיע כאורח למספר שעות בלבד, לא ייפלא שהדמויות מסרטי הטלוויזיה, ואח"כ דמויות באינטרנט, משפיעות על דעתו יותר מהמשפחה שבתוכה נולד.

חלק מהילדים, בעיקר אלו שנשלפים ממיטתם מנומנמים והיום שלהם עובר בחוסר תיאום בפעוטון, ישלימו "חסך הורים" בלילה בתירוצים שונים ויפתחו חום וכאבי אוזניים לעתים קרובות. כך ייאלצו הוריהם להשאירם בבית ולהישאר עמם, והילדים יזכו להשלמת חסכיהם המצטברים בפעוטון. התחלואה בפעוטונים הנה חלק מתהליך ההתחסנות הפיזי הטבעי, אך כמות התחלואה איננה עולה בקנה אחד עם כמות החיסונים שהילדים מקבלים, והשוואה עם פעוטות שלא חוסנו ושהו בבית עם ההורים או עם מטפלת מלמדת שהתחלואה איננה רק חלק מתהליך טבעי, אלא חלק מ"עייפות נפשית" שהיא תוצאה של מאבק קשה ובלתי נדרש בפעוטונים.

 

מה הקשר בין תהליך סוציאליזציה מוקדם לאלימות?

כבר צוין לעיל שעל מנת לנהל 20 פעוטות יש צורך בסינכרוניזציה של סדר היום - שעת האכלה, שעת החתלה ושינה. לצערנו יש פעוטונים שמוסיפים על סדר היום בפעוטון גם "בידור" חיצוני על מנת למצוא חן בעיני ההורים ולהצדיק את הכסף הרב שגובים. פעילויות אלה הן תוספת לחץ מיותר שמחייבת מעבר חד בין הפעילויות, עוד בטרם הספיק הפעוט למצות עצמו בפעילות הקודמת (במילים בוטות פשוט מפריעים לילד ולא רק הפעילות הקנוייה גם הגננת שקוטעת את הפעיליות על פי רצונה והשעון מפריעה לילד שסוף סוף "נכנס" למשחק). כך קורה שבמקום העשרה מקבל הפעוט תוספת לחץ, הנובע מכך שפעילויות אלה דורשות רמת סוציאליזציה גבוהה יותר ומיותרת, ילד חייב לשבת בפעיליות על כיסא  כאשר הילד מרגיש בטוח יותר על הרצפה, פעילות של מעבר מכשולים מתסכל, הפעלת ידיים מהירה מדי או קפיצות נדרשת, כאשר הפעוט עדיין בקושי עומד על שתי רגליו. פעילויות אלה שכוונתן טובה גורמות נזק לאלו שנענים לאתגר וניסיונם את הבלתי אפשרי מוביל לכישלון ולתסכול. נימת קול של אכזבה מצד המבוגרים סביבם פוגעת והכישלון במקרה זה מיותר ואכזרי, והשפעתו רעה על המוטיבציה בהמשך. כל מצב שבו מבקשים מפעוטות לשבת בשקט הוא מצב לא הגיוני ואף אכזרי לפעוט שרק גילה את האושר והחוויה שבקולו.

הסינכרוניזציה של סדר היום והמעבר מפעילות לפעילות דורש זמן הסתגלות שאינו שווה אצל כל פעוט. ציור, בנייה בקוביות או הדבקות דורשים "מוזה" שהיא אנרגיה, שאם לא מיצית אותה בזבזת משאבים נפשיים לריק.

בחשבון ארוך נמצא שהרבה זמן ואנרגיות מבוזבזים על סינכרוניזציה וגחמות חינוכיות שניתן היה להשתמש בהן באופן יצירתי לבניית אישיותו ותחושת האימון של הילד בעולם..

אז מה כל-כך טוב בפעוטון, שהורים מוכנים לנטוש בו את ילדם עשר שעות ביום?

במתכונת הפעוטון הסינכרוני, מעט מאוד, מלבד הזמינות והביטחון שהפעוטון עומד לרשות ההורים כל יום במשך כל השנה. מצב זה משחרר את ההורים מהחרדה היום-יומית שליוותה ומלווה את אחזקתה של מטפלת אישית שהיעדרויותיה גורמות להורים מבוכה רבה בעבודה. יחד עם זאת, כבר ציינו שמספר הימים שפעוטות נעדרים מהגן משתווה למספר היעדרויותיה של מטפלת.

הביטחון הנכסף שהמטפלות לא השכילו להעניק להורים, הוא שיצר את התופעה המפחידה שבה ילדים מגיעים למסגרות חינוכיות הרבה לפני שהם צריכים אותה. (קיימות סיבות נוספות המפורטות במאמר " משסע עדתי לשסע מיגדריי -ד"ר דליה שחף) . הפעוטות עוברים תהליך סוציאליזציה שאינו מיטיב עם אף פעוט, והנזק הבלתי ניתן לכימות בא לידי ביטוי שנים אח"כ בגילאי בית-הספר, כשהאלימות הפכה לשפה מקובלת לתקשורת. אז כבר מאוחר מדי, וכל הכסף שנשפך לתוך מערכת החינוך אינו מסוגל לשנות את הנזק שנגרם בגיל הינקות. אין זה משום שילדינו פחות חכמים מהדורות שקדמו להם, אלא שבניגוד לדורות קודמים הם נאלצים להילחם על נפשם מוקדם מדי, כשהם עדיין לא מבינים את יכולת הבחירה שלהם ואינם יכולים ן לעמוד על דעתם בדרך שאינה אלימה. כמות האנרגיה שבוזבזה על מאבקים בגיל הרך חסרה להם במישורי התפתחות אחרים.

לסיכום, מוזר ואף מפחיד שלאחר שהצטבר ניסיון רב שנים על הנזקים שבשהייה הארוכה של ילדים בבתי ילדים בקיבוצים בוחרים הורים עירוניים לאמץ את השיטה, ולסרב להביט נכוחה במצב אליו הם דוחפים את ילדיהם ואת עצמם.
כותבת המאמר מודעת לכך שהעלאת הנושא יכולה לתרום להבנת המציאות טוב יותר, אך אינה יכולה לפתור את הבעיה משום שההורים כבר לכודים במקומות עבודתם בכבלי ה"חייבים" לעבוד. הורים כבלו את עצמם עוד לפני שילדם הראשון נולד, למשכנתא האדירה (ל-20 השנים הבאות) ולרכב החדש (ל-5 השנים הבאות), ולצערינו  הילדים  משלמים את מחיר הדירה והאוטו, ובעיקר את העובדה שהורים  עובדים בעבודות שאינן ידידותיות למשפחה, ו"משרת אם" יצאה מהאופנה ברוב מקומות העבודה.
הטרגדיה של  הפעוטה (יוני2011), שהושארה ע"י אביה איש הייטק ברכב, כששכח להביאה לפעוטון הרעישה עולמות, אך איש לא שאל מדוע תינוקת בת 7 חודשים צריכה להגרר יום יום לפעוטון? האם גם לאיש הייטק אין די כסף להעסיק מטפלת?????
התשובה ברורה מרבית ההורים אינם שולחים את ילדיהם לפעוטונים כי הם "מוכרחים" אלא כי הפעוטונים נגישים והם פשוט יכולים בקלות אכזרית להוריד את  עלות הטיפול בילדם. מחיר של 2500 שקלים בקירוב לעומת 6000 שקלים עלות מטפלת !!!!!!!
אין כאן המקום להרחיב באשמת המדינה שאילו הייתה מכירה במטפלת כהוצאה מוכרת במס יתכן שחלק גדול יותר מההורים היו בוחרים במטפלת ולא בפעוטונים . כמו כן אין כאן המקום להרחיב  באזלת ידן של הפמניסטיות,שנלחמות על שכר שווה, אבל לא על מישרות אם . וכמו גם אזלת ידן במלחמה על ההכרה במטפלת כהוצאה מוכרת -אילו היו מגלות את אותה נחישות שהן מגלות במלחמתן בבתי המשפט על הטרדות מיניות , היינו רואים שינוי ראוי כבר זמן רב.

למרות הביקורת הנוקבת לעיל ברור לכותבת שגם אם רבים ינודו בראשם וליבם ידאב על הדברים הכתובים לעיל , רגשות אלו אין בהם די כדי ליצור שינוי. השינוי יתקיים ברגע שהורים אמיצים או ממסד אמיץ, יבינו שהחברה משלמת מחיר יקר מאד, יקר מדי, על הנוחות שבפעוטונים. הפתרון טמון ביצירת  מקומות תעסוקה ידידותיים למשפחה ז"א מקומות עבודה שההורים יוכלו להגיע אליהם עם ילדיהם או שהעבודה יכולה להיעשות מהבית, או שיווצרו מקומות עבודה שניתן לשלב עימם גידול ילדים . עד שזה לא יקרה לא יחול כל שינוי במצב הטרגי של הפעוטות  שחלקם הגדול כבר מאכלס את בתי הספר . האלימות בבתי הספר היא ההוכחה ותעודת  עניות  של החברה המטפחת -ילדי טובים-מוזנחים.
"הקדישו לתכנון המשפחה את אותו כובד ראש שאתם משקיעים בקניית בית או מכונית. חשבו טוב טוב איך תצליחו לגדל את ילדכם, ובעיקר מה טוב להם, ואל תסתתרו מאחורי התירוץ "אין לנו ברירה". לכל בר דעת יש ברירה  ואת הברירות אתם עושים. ואם בית חדש ימנע מילדכם מטפלת ראויה, אז כדאי לבדוק שוב האם הבית שיעמוד ריק כשאתם מזיעים בעבודה, וילדכם מוזנח בפעוטון, עדיף על בית קטן יותר, ובו הורים  נגישים לילדכם הזקוק לכם נואשות ...

ושוב אחזור על המלצתי  שרצוי שכל אחד/ת  מאתנו יבחן בסיום המאמר , האם היינו מעיזים להפגין את אותה רמת תפקוד שלנו כהורים, בעבודה? וכמה מאתנו היו מוצאים את עצמם מפוטרים  ברמת תפקוד כזאת בעבודה? ובעיקר שלא נטעה לחשוב שאם ילדינו אינם יכולים לפטר אותנו , אז עבדתנו כהורים מבוצעת כראוי! 

 

 מותר לצטט, לשכפל ולהפיץ פרסום זה תוך ציון מקור המידע ושם הכותבת  למטרות לא מסחריות

---