.
20.6.12
לכיתת המופלאים שלום
בתחילה אודה לכם על ההזמנה לאירוע הכל כך מרגש, ועל החוויה להיות אתכם ולראות עד כמה הייתם והנכם סיבה לגאוה.
רציתי לשתף את כל הכיתה בסיפור "מתנת יום ההולדת" המיוחדת שזכיתי לה ואתחיל מהתחלה.........
אמא של יובל מארציאנו ואני, חברות מאז עבודתנו במקיף ג' כשהיא ממשיכה במקיף ג', ואני פרחתי הרחק לרמת הגולן שם אני מרצה בהכשרת מורים במכללת אוהלו בקצרין.
באוקטובר מלאו לי 60 שנה, צומת שבה אדם ראוי לו לעשות חשבון נפש לגבי דברים שעשה בחייו, ואכן כך הרגשתי כאשר מרסל התקשרה כהרגלה לאחל לי שנה טובה ויום הולדת שמח . סיפרתי לה שאני מסרבת לכל ההצעות לפסטיבלי "יום הולדת" של חברי ומשפחתי, כי לא בא לי, אך יש לי דווקא משאלה אחת שהייתי שמחה שתתמלא והיא לפגוש את תלמידי ולראות מה עבר עליהם ב-20+ השנים שעברו. מרסל ציינה שזו משאלה ראויה אבל אין סיכוי שתתממש כי העניין מסובך, "תנסי דרך הפייסבוק " אמרה בסוף השיחה. מאחר ואין לי חשבון בפייסבוק הבנתי שחלום זה ימצא דרכו למצבור החלומות האחרים שלא התגשמו בחיי, ולמדתי לחיות איתם. השיחה נסתיימה והחיים חזרו לשגרת שנת ה-60 שלי.
לקראת חודש מאי קבלתי טלפון שלא מן המניין ממרסל כשהיא צוהלת מעבר לקו ומידעת אותי שיש כנס מחזור ושאכין את הטוקסידו!!!!!! כמובן שהמשך השיחה בייננו עסק במשאלות שמתגשמות ואני הרגשתי שאני בת מזל. חיכיתי להזמנה רשמית, וזו לא הגיעה.
יום אחד אני מקבלת טלפון ממישהו שבטוח שלא אזהה אותו , ובכדי לעזור לי בזיהוי הוא מכנה עצמו "פינוקי" לא הייתי צריכה יותר מזה כדי לדעת שזהו אסי גורדון שאותו כיניתי "פינוקי" וכמובן שהוא לא היה היחיד שקיבל כינוי מתוך שיר או סיפור ילדים , תחום אהוב עלי במיוחד.
אז הייתם חלום שהתגשם , ותאמינו לי שאני עדיין נרגשת ממה שראיתי ושמעתי מכם.
עיקר שמחתי הייתה על כך שהאירוע היה על טהרת העבודה העצמית, לא אמרגן ולא חברת הפקות אלא "אסי הפקות בע"מ" או נכון יותר "עשרת המופלאים הפקות בע"מ" שעבדו יחד. זה הזכיר לי שפעמים רבות שאלתי את עצמי מה בעבודתי עזר להצלחתכם ? והתשובה הייתה כבר אז באינטואציה, והיום בתובנות אקדמיות, "לא להפריע" !!!! הדבר היחיד שעשיתי טוב היה לא להפריע לכם להיות ביחד ובכך זכיתם למתנה שרבים מאלו שלמדו וילמדו בתיכון יתקשו לזכות בה. היום כמו אז הלחץ להישגים אישיים מעביר את מערכת החינוך על דעתה וזו עושה הכל כדי להפריע את התנהלותו הטבעית של גיל ההתבגרות , יצירת "היחד". לשיטתי בית הספר התיכון לא קיים כדי ללמוד לימודים עיוניים, זה בהחלט נחמד אם תלמידים לומדים משהו בין ההפסקות, אבל לדידי בית הספר התיכון נולד בשביל ההפסקות כי בהפסקות ובשאר הפעיליות, לומדים את מה שנחוץ באמת לחיים וזה, שלהיות ביחד זה להיות חזק יותר, בטוח יותר וכמובן מקל על החיים. לשמחתי אתם ההוכחה שכל מה שהיה קשור בלימודים עיוניים השלמתם אחרי התיכון, וכל עורכי הדין, בעלי התואר האקדמי ובעלי המקצוע המכובדים האחרים, מוכיחים שזה אפשרי ונכון. את תפקידי בצומת החיים שהפגישה ביינינו אני ראיתי בלא להפריע לכם להיות ביחד ואתם אכן הפכתם ל"יחד" לתפארת. לזכותם של מנהלי באותה העת , הגב' אורה לווין והגב' כרמלה אבידוב שהיום הם בהחלט מכירים בתרומה , למרות שלא ממש הסכימו בשעתו עם דרכי. הציון לשבח היחיד שאני מנכסת לעצמי הוא שאתם נשארתם בעיניהם הכיתה של דליה שחף (למרות שחינכתי אתכם רק שנתיים ואחרי היה לכם מחנך נוסף במשך שנתיים) . כשמישהו שאל מי ארגן את כל האירוע התשובה הייתה "הכיתה של דליה שחף" שלא הפריעה לכם להיות ביחד וצמחתם ליחד מיוחד שהולך אתכם וממשיך לתרום בכל מקום שאתם שם. אני מאחלת ומקווה שתדעו ליישם זאת אצל ילדיכם, עודדו אותם לצמוח בהפסקות שבין השיעורים, כי חומר אקדמי תמיד אפשר להשלים אבל יצירת יחד היא הזדמנות של פעמים בחיים פעם בתיכון ופעם בצבא.
אז עם הרבה גאווה והרבה תקווה אני חוגגת את שנת ה-60 שלי ונרדמת כל לילה עם תחושה שחיי כמורה שזורים בכם וממשיכים להפרות אחרים.
שאזכה לעוד חוויות שכאלה
שלכם דליה שחף
