לאדוני באהבה /2012
ד"ר דליה שחף מרצה במכללה לחינוך "אוהלו"
לתגובות : drdalia@012.net.il מותר לצטט, לשכפל ולהפיץ פרסום זה תוך ציון מקור המידע ושם הכותבת
הסרט לאדוני באהבה "נולד" ב-1967 כאשר העולם המערבי היה בעיצומה של מהפכה תרבותית-חברתית שהונהגה ע"י צעירים, ש"הביטלס" היו אחד הסממנים לתחילתה. המהפכה הייתה תגובת לתוצאותיה של מלחה"ע השנייה, ובעיקר לתוצאותיה במזרח הרחוק, מלחמת קוריאה ומלחמת ויטנאם. הצעירים האשימו את המבוגרים בניהול כושל של העולם. יחד עם זאת הדבר התאפשר משום שהמצב הכלכלי ומהפכת החינוך אחרי מלחה"ע השנייה הביאו לשגשוג כלכלי שגרם לכך שצעירים, שעד אז היו טרודים לפרנסתם, קיבלו אפשרויות חינוך ארוכות יותר, והתפנו להביט סביבם ולבקר את מה שראו. מצב שלא היה אפשרי 20 שנה קודם לכן.
מהפכות טיבן שהן אמצעי תרבותי שיונק מאופייה הגיאוגרפי דתי של כל ארץ. לכן בחר הנוער האנגלי למרוד במבוגרים דרך המוסיקה, ואילו בצרפת השכנה התחוללה מהפכה אלימה בראשותו של "דני האדום"[1]. האנגלים מחו כנגד החינוך שהאדיר את המלחמה לצורך, ושלא לצורך[2]. ועשו זאת על פי מיטב המסורת האנגלית שיצרה שינויים חברתיים ללא אלימות[3]. בצרפת מעבר לתעלה, התחוללה המהפכה ברוח המסורת הצרפתית שהשיגה דמוקרטיה באמצעות הגיליוטינה, והביעה את מורת רוחה כלפי אותו חלק בעם הצרפתי ששיתף פעולה עם שלטון ווישי הנאצי. לכן אין זה מתמיה שהאנגלים בחרו בדרך המוסיקלית להרגיז את המבוגרים ולקרוא תיגר על כל מה שסימל המשטר הישן, כשילדי הפועלים בליברפול ובברמינגהם מובילים את המהפכה.
המחאה הבריטית לקחה את הבלוז האמריקאי שהיה מוסיקה כושית פופולארית בשנות ה-20, והפכה אותו לרוק-אנד-רול. זה החל ב-1954 והתאפיין בשימוש בכלי נגינה חשמליים. גם האמריקאים כמו צעירי אירופה המערבית, ביקשו שינוי חברתי, אז מדוע לייבא את הרוקאנד-רול מאנגליה, כשהבלוז היה במקור אמריקאי?
הבלוז לא אומץ ע"י האמריקאים כי היה מוסיקה של שחורים ואף אמריקאי לבן שמכבד את עצמו לא ינגן מוסיקה של כושים, מבלי לשלם במעמדו החברתי. הבריטים היו קולוניאליים והיו רגילים לאמץ כל דבר שמצא חן בעיניהם ברחבי האימפריה שלהם, באותה קלות אמצו את הבלוז, שלא דרש השכלה מוסיקלית, והפכו אותו לרוקאנדרול ש"נמכר" אח"כ לאמריקאים. המוסיקה תדלקה את מהפכת "ילדי הפרחים" שחלמו על חיים בקומונות כי כך הצטייר בעיניהם הקומוניזם האוטופיי בדיוק כשהממשל האמריקאי נלחם בקומוניזם של בריה"מ וסין בקוראיה ובויטנאם. מלחמות שהצעירים נדרשו לגיוס חובה שלא התאים לחלק גדול מהם. המחאה האמריקאית הקיפה את כל העולם והגיעה גם לישראל.
בישראל התמונה הייתה שונה. ישראל נולדה מתוך הכאוס של מלחמת העולם השנייה, מי שבנה את הארץ היו הצעירים, ולא הייתה סיבה למרוד במבוגרים, שזכו לכבוד על כך שהניחו את התשתית ל"מגש הכסף" עליו צמחה מדינת ישראל. כך שגם אם לא היה שום רקע חברתי בישראל שהצריך מהפכה,(ישראל בניגוד לארה"ב הייתה מאד סוציאליסטית הקיבוצים היו האידיאל של כולם), עדיין היה מקום לזרם מוסיקלי נוסף על השירים שמוצאם היה מרוסיה הסוציאליסטית, מוסיקה חדשה שבאה יחד עם תחפושת ההיפיס בפורים.
הסרט לאדוני באהבה (1967) היה להיט עולמי בקרב בני הנוער, והיה להיט בחדרי מורים. מורים ומדריכים חלמו להידמות לסידני פואטייה כמורה[4], והמוסיקה של הסרט התנגנה בכל עוזה.עד כמה היה הסרט פופולרי ניתן ללמוד מסיפורו של מורה שלפני כ-20 שנה, בהיותו מורה צעיר, ליווה למנוחות עולמים עמית, מורה שהיה דמות מיוחדת בחדר המורים. הוא נזכר שלאחר שנסתם הגולל , הוא עמד מול הקבר, לא הספיד ולא הכביר במילים רק הצדיע ולחש "לאדוני באהבה".
מלחמת ששת הימים שפרצה ב-1967 – והתרחבותה הטריטוריאלית של הארץ, הפכה את ישראל מארץ קטנטונת ומפוחדת, לארץ רחבת ידיים שחשה סוף, סוף בטוחה. כך קרה שלרגע היסטורי, בעיית הביטחון ירדה מסדר היום הציבורי, וניתן היה לתת את הדעת גם על דברים כמו מוסיקה שהתנגנה באירופה ובארה"ב. צעירים רבים התחברו לגל, ומורים צעירים גם כן.
"לאדוני באהבה" היה להיט גם בשל העובדה שדיבר על נערי השוליים באנגליה, ונשאלת השאלה מה מיוחד בנוער שוליים שהופך את העבודה איתם לקשה יותר?
הסיבות כמובן מגוונות מהן נזכיר שתיים: חוסר היכולת לדחות סיפוקים, ולקויות למידה לא מאובחנות. הבטן הריקה, החיים בצל הורים שאינם מתפקדים כמפרנסים, חילופי תפקידי ההורות בין הילד להורה השתיין, המכור לסמים או הבלתי מפרנס, גורמת להם להיות נחושים לפיצוי מאווייהם עכשיו ומיד. ילדים/נערים אלו אינם יכולים לראות את היתרונות שיש בלימודים כי התוצר אינו מידי, וזה בניגוד לילד/נער מבית נורמטיבי שהולך ללמוד על בטן מלאה וצרכיו מסופקים ע"י הוריו ואין לו בעיה ל"בלות" בביה"ס שנים עד להשגת התעודה המיוחלת ,שתביא לו גם את המשרה המכניסה. הסיבה השנייה לבעייתיות של נערי השוליים, היא שחלק גדול מהם בעלי לקויות למידה שאינן מאובחנות, והופכות בשל כך לבעיות רגשיות, ומשם הדרך לבעיית משמעת ולאלימות קצרה.
הנערים בסרט שנזרקו מכל בתי הספר והגיעו לביה"ס התיכון –המזרח הצפוני, זוכים לבי"ס שייחודו בכך שלא הופעלו בו עונשים גופניים דבר שהיה חידוש גדול באנגליה וגם בארץ. מורים רבים קנו את מעמדם בכוח סטירת הלחי, משיכה באוזניים, או/ו זריקה פיזית של תלמידים מהשיעור, מעשים שהייתה להם הסכמה חברתית. הקהילה רכשה למורים אלו כבוד ואף התלמידים המוכים הצדיקו את המעשה בבגרותם, מה שהעניק להם לגיטימציה להכות אח"כ את ילדיהם בשם "טובת הילד". אמרה שגורה הייתה ש"ילד צריך מידי פעם מכה הגונה כדי להתאפס ..." אמרה שהתייחסה גם אל הנשים.
העובדה שהנערים בבית הספר –המזרח הצפוני- לא הוכו יצרה שתי בעיות: 1. למורים לא היו כלים אלטרנטיביים לטפל בבעיות משמעת 2. נוצרה שפה מבלבלת שהיטיבה לתאר גב' אוונס, המורה לכלכלת בית "בבית כל הוראה מלווה במכה, וכאן לא כך- לכן יש להם יתרון עלינו!" . הילדים הורגלו למצב בו כשהמבוגרים רוצים שיצייתו להם, ההוראה מגיעה בתוספת של מכה , ואם אין מכה , סימן שהמבוגרים לא באמת מתכוונים שיצייתו להם.
הלגיטימציה להכות ילדים/תלמידים יצרה מצב שהקשה מאד על השינוי. הסרט "לאדוני באהבה" נולד בתפר שבו התלמידים מגלים שהמורים אסרו על עצמם להכות מבלי שהם מבינים מדוע, וגם המורים אינם שלמים עם הרעיון. כך נוצר מצב שבו הנערים בזים למורים על אזלת ידם, ולהפך. את תחושת המורים מביע המורה תיאו וסטון שבז לתלמידים , למעמדם, ולנחשלותם התרבותית, ומתאר אותם באזני מר תאקרי כך: " מה שנחוץ להם זאת הלקאה הגונה..., אתה תמים כל כך עמיתי היקר, הם ירוויחו כפליים מאתנו, ולפני שתספיק למצמץ ייעשו לחלק מההמון הלונדוני, נבערים, מסריחים, ושבעי רצון מעצמם למדי, השכלה היא חסרון בימינו...." , נחשלות שדבקה גם בהופעתו החיצונית ובהתבטאויותיו של ווטסון.
המחסור בכלים דידקטיים שיחליפו את המכות, הוביל מורים בלתי מנוסים לבחור בהתרפסות, ושיחוד, דרך שסופה אכזבה קשה, כפי שקרה למר הקמן שברח על נפשו מהכיתה. מחסור באמצעים חינוכיים הביא לכך, שמורים שלא הורשו להכות, השתמשו בזכותם לדרוש ציות עיוור, גם כאשר הדרישה הייתה בלתי אפשרית. אי ציות גרר השפלה מול כל החברים דבר שהפחיד את השאר, שלא רצו בשום אופן לעמוד במצב משפיל דומה. מצב שהטיב להמחיש זאת התרחש בשיעור החנ"ג.
מר תאקרי-סיר (שבמקור האנגלי זה תואר אצלוה אך גם תואר למי שמבקשים לתת כבוד רב). הוא כמובן רווק, על פי המסורת הנוצרית שמורה ראוי הוא מקבילה של כומר/נזיר המקדיש את חייו לתלמידיו. גם שאר המורים בחדר המורים עושים רושם של רווקים. מר תאקרי התחיל את חייו בגינאה הבריטית[5] המרוחקת מאד מאנגליה, אך הייתה תחת שלטון בריטי עד 1966 ומכאן אזרחותו הבריטית. על מנת להתקדם היה עליו לוותר על תרבותו המקורית, ולעמוד בסטנדרטים גבוהים של שפה והופעה. מר תאקרי איננו מורה הוא מהנדס, שלא מצא עבודה, וככזה הוא חסר השכלה הוראתית. המניע היחיד שגרם לו להיכנס לגוב האריות של ביה"ס היה הרעב ללחם.
מר תאקרי בסרט הוא מורה מבלבל. הוא שחור וככזה הוא נחות מתלמידיו הלבנים, פג מציגה את הבעייתיות כשהיא אומרת במסגרת שיעור הישרדות (הכנת סלט), " אדוני-סיר,.... אוף, קשה לי להגיד את זה במילים.......אדוני אתה כמונו וגם שונה. ז"א אחד מאתנו , זה קצת מפחיד, אבל נחמד...הבנת???."
להיות דומה וגם שונה זה מבלבל ולכן זה מפחיד, אנשים, וילדים בעיקר, זקוקים לדברים שאינם משתמעים לשתי פנים. מורה אמור להיות במעמד גבוה מתלמידיו ומר תאקרי אכן מדבר בשפה גבוהה וחוכמתו שופעת, אך זה עומד בניגוד להיותו כושי נחות. בהזדמנות זו אנו יכולים להיחשף למקורות הגזענות של המעמד הנמוך באנגליה, בארה"ב ובכלל, מעמד שמנסה להיאחז בדבר מה שיעניק לו עליונות על אחרים. והאחרים היחידים שהם יכולים להתנשא עליהם הם הכושים/השחורים שבמעמדם הכלכלי הם כמוהם אך צבע עורם שאינו דוהה מעניק ללבנים הזדמנות להתנשא. זו הסיבה שתיק במשטרה אינו פחיתות כבוד, אבל יחסים חבריים עם שחורים הם סיבה לרכילות מרושעת.
כמורה, מר תאקרי מנסה ללמד מתמטיקה, גיאוגרפיה, וקריאה. הוא מנסה לעשות זאת על פי ניסיונו כתלמיד בעבר, והלמידה לא מתרחשת. ההפרעות וההתגרויות מצד הנערים אינן חדלות. מר תאקרי מצליח לשמור על קור רוח עד לאירוע שבו הם מכניסים לתנור החימום משהו מצחין תרתי משמע. תאקרי נשבר, והשבירה מביאה עמה הארה. "הם מתנהגים כילדים........." הוא סוף, סוף מוצא את ייעודו- ללמדם להתבגר.
לצערנו מורים רבים אינם מזהים את המקור להפרעות בכיתתם. במרבית המקרים ההפרעות מקורן בשתי סיבות 1.אין לתלמיד מה להפסיד, 2. דימוי עצמי נמוך. בסרט הנדון, הנערים חושבים שכל מה שילמדו בביה"ס אינו רלוונטי לחיים שלהם, וכפי שצוין לעיל אין להם את היכולת לדחות סיפוקים, ולכן הם רואים את בביה"ס כחובה מאוסה. אגב חשוב שכולנו נדע שמדובר בנערים בני 16 ז"א מכיתה י' שהיא הכיתה האחרונה בחינוך החובה הבריטי עד היום. כיתה היא בד"כ אוסף של אינדיבידואליסטים, שמקפידים לשמור על ה"טריטוריה" מפני חדירה פיזית ורגשית של אחרים. ככאלה, הם אינם נהנים משום יתרון שחברת השווים יכולה להעניק להם, ולכן אין להם סיבה נראית לעין להשתפר. אחת הרעות החולות של מבוגרים בכלל, ובכלל זה מורים, היא החשש מלכידות חברתית, למרות שהיא הסיבה היחידה שבגללה שווה לנערים להגיע לביה"ס. מורה שאינו משכיל לבנות "חבורה" נותר המניע היחיד בשיעור, וגם זה רק מתוך רצון להתפרנס. במצב זה אין שום תקווה לשינוי כי למידה היא דו-שיח ועבודת צוות עם התלמידים, ואם צד אחד אדיש או מתגרה להכעיס, קשה מאד להצליח.
גיל ההתבגרות הוא גיל סוער, אך הבעיה העיקרית של מערכת החינוך נובעת מהתעלמות מהעובדה שעל מנת ללמוד יש צורך במוטיבציה, ומוטיבציה היא בעלת מעגל חיים משלה. עד גיל ההתבגרות הילד חדור רצון עז להשקיע בהצלחה בלימודים. הכבוד שהוא זוכה לו מהמבוגרים מעודד את הילד להמשיך גם אם זה קשה. בגיל ההתבגרות חל מהפך. הנערים כבר מנוסים דיים כדי להבין שיש מוכשרים ומוכשרים פחות, אך כישרון מתורגם בטעות לחוסר השקעה. כך ששינון והשקעה בלימודים מעוררים רחמים. המשקיענים נחשבים ל"חרשנים" ולבלתי מקובלים חברתית. המצב מתאזן אח"כ בלימודים גבוהים כאשר הבוגר מבין שכישרון אינו מספיק כדי להצליח, ויש לצרף לו השקעה. מאחר ומערכת החינוך אינה ערה למעגל החיים של המוטיבציה היא הופכת את הלימודים בתיכון לעתירי שינון, ואת הלמידה למלחמה אבודה של המורים, וחבל.
נערים רבים שויתרו על השקעה בלימודים מפנים מוטיבציה לספורט, לאומנות, ריקוד שירה, נגינה, ודרמה. זה לא סוד שלהקות נגינה קמות כפטריות אחר הגשם בגיל ההתבגרות, וכך גם הניסיונות להתפרסם כזמרים. רוב העשייה תגווע עד סוף גיל ההתבגרות.
מר תאקרי אינו יודע אך בחושיו הוא מבין, שלא יוכל לקדמם במתמטיקה גיאוגרפיה ואפילו בקריאה מבלי שתהיה להם מוטיבציה. ובכדי להשיג מוטיבציה הוא מתרכז בהעלאת הדימוי העצמי של תלמידיו-משהו שיהיה חבל להם להפסיד, ועושה זאת בדרך של בניית יחסי חברות בריאים ביניהם, דרך משימות משותפות שהוא מעודד להן.
הדרישה להתייחס אחד אל השני כמיס או מיסטר, עושה נפלאות. היא מעמידה את החבר לכיתה במקום גבוה יותר . מצב זה הוריד בצורה משמעותית את כמות ניבולי הפה וטיהר את האווירה האלימה בכיתה. הבנות מנצלות את המצב לשדרוג מעמדן, הן הופכות מתגרניות בשוק לנערות חינניות, והבנים הרוצים ביקרן לומדים שיש דרך אחרת לפנות אליהן, ולזכות בשיתוף פעולה. השינוי הפעוט מביא לשרשרת של שינויים בלבוש ובהיגיינה האישית, ומכאן נפתחת הזדמנות ליצירת ה"ביחד חברתי".
התהליך שהחל כמשחק תפקידים, מעניק שיפור ניכר בהרגשה, והנערים נפתחים לשינויים נוספים כמו לימודי ההישרדות –בישול, יציאה למוזיאון (שהחלה כשיחה על תספורות וביגוד) שמסתיימת בהעשרה רחבה הרבה יותר.לדימוי העצמי המשודרג יש גם השפעה על דרך ההסתכלות על האחרים, ממצב של קשר סקסיסטי בלבד בין הבנות לבנים, מתחילה אכפתיות שהופכת לשיתוף פעולה בהתארגנות להלוויה של אימא של סליז. האירוע הופך את פאמלה דייר למובילת שינוי, כאשר היא מחליטה להתעלם מהרכילות הגזענית ולשאת את הזר בהלוויה. חבריה מצטרפים אליה מתוך ידיעה שכקבוצה הם יכולים לעמוד בפני רכילות מרושעת, ובפני מורה מרושע. ההתקפה של פוטר על המורה לחנ"ג מלמדת על האכפתיות למצבו המשפיל של חברם לכיתה, דבר שלא התייחסו אילו קודם. מר תאקרי בחושיו מבין שלמרות השימוש באלימות מיותרת, האכפתיות שגילו חשובה.
נערים באים לתיכון אך ורק בשביל החברים ואם ביה"ס אינו משכיל ליצור ביניהם דבק הם לא יאהבו לבוא לביה"ס ויחפשו "חברה" מחוצה לו. העולם התחתון הוא אומן ביצירת להקות אנושיות, שם זוכה כל אחד לכבוד על דברים שאינם שווים בחברה הנורמטיבית, וחבל. ביה"ס חייב לטרוח וליצור את "הרחבת האני" שפירושו שנער יאהב את האחר במידה כזאת שירצה בו כחלק מהאני הפרטי שלו. בתי ספר שעושים זאת יודעים שגם אם הלימודים אינם מעניינים, הנוער יבוא לביה"ס בשביל החברותא, וזה כמובן עדיף מלהסתובב ברחובות או להסתגר בחדר בבית. בבתי ספר שדואגים לחברותא נמצא תלמידים עצובים כאשר האורות כבים על מסיבת הסיום בסוף כיתה יב'. בישראל למזלנו הנוער עובר לשירות הצבאי שמעניק להם חברה בדרך מרוכזת, אך בארצות כמו אנגליה וארה"ב זו בהחלט בעיה. בסרט "קיץ 87" ניתן לראות חבורת נערים הנשארת כעונש ללמוד בחופשת הקיץ ונהנית מאד מההזדמנות להישאר, בשל החברותא.
מר תאקרי מצליח לעמוד במשימות חינוכיות כמו ההתאהבות של פאלמה דייר, והאילוץ של אמה לערב אותו בחייה הפרטיים. הוא מתמודד יפה עם ההתגרות של דנהם ומצליח להפוך אותו מיריב מר למעריץ. כל האירועים הללו הם חלק מעבודתו של המורה עם נוער בגיל ההתבגרות והם חוזרים במרבית הסרטים כמו "סיכון מחושב, "קיץ 87", ואפילו ב"לסניור באהבה" למרות שאירועים אלו אינם מרכז הסרט.
לסיכום ניתן ללמוד מהסרט שעוד לפני שפתרנו תרגיל מתמטי או לימדנו פרק בתנ"ך או היסטוריה , אם תלמידינו מפריעים, ולא אכפת להם להישלח הביתה, או אם מעטים מהם מצטרפים לטיול השנתי, סימן שביה"ס לא השכיל ליצור חברת שווים ששווה לבוא לביה"ס בשבילה. על מנת ליצור שינוי יש להתחיל משדרוג הדימוי העצמי של התלמיד כדי להוציאו מהאדישות או האלימות, שדרוג שיוביל להרחבת היכולת של הנער לראות גם את האחר ורק אז יוכל להיווכח שלהיות חלק מקבוצה זה כדאי וזה כייף.
נקודה נוספת שראוי לחשוב עליה היא ריבוי המורים חסרי השכלה פורמאלית, ורישיון להוראה. הסרט מעלה את השאלה המתבקשת, האם כל אחד יכול להיות מורה? האם היה עולה על דעתו של מפעל להעסיק מורה בתפקיד של מהנדס ? הצלחתו של מר תאקרי איננה משרתת את הצורך בתעודת ההוראה ורישיון ההוראה, מסר שאינו מחמיא למורים.
[1]שלא במקרה היה יהודי, עובדת היותו יהודי , מתקשרת לכך שתחושת אי הצדק ולקיחת אחריות מאד חזקה ביהדות
[2]האדרת מעמד הלוחמים גורם לאנשי הצבא להצדיק את מעמדם במלחמות גם כאשר אין בהן צורך.
[3]זה לא כולל את מלחמת שלושים השנים בין הקתולים לפרוטסטנטים שבסופה נוצרה כנסייה משולבת של פרוטסטנטיות-קתולית הנקראת הכנסייה האנגליקנית.
[4]כולל את הכותבת שבאותה העת הייתה בת 16 מדריכה בתנועת "בנוער העובד" ומסיבת הפרידה שערכו לה חניכיה שנקראו קבוצת מיראז,( ע"ש המטוס שניצח את מלחמת ששת הימים), הייתה כולה בסימן "לאדוני באהבה"
[5]גינאה הבריטית נמצאת בצפונה של יבשת דרום אמריקה
