החינוך ביפאן דרך הסרטים:

שלושת הסרטים שצפינו בהם מעבירים כמה מסרים ייחודיים לחינוך בכלל ולחינוך ביפאן בפרט.   חינוך הוא תוצר חברתי וחברה היא אסופת אנשים שהחליטו לחיות יחד, ותוך כדי כך  החליטו  לותר על חלק ניכר מזכויותיהם הלגיטימיות  על מנת לשרוד. האופציה האחרת  היא לחיות בבדידות ובמאבק הישרדותי אישי .

 ההנחה היא שמרבית היחידים הבינו שטוב להם יותר יחד עם אנשים  שיש להם איתם קשרי דם, וכשאלו אינם מספיקים לשרוד מרחיבים את החברה גם לאלו שיש להם קשר גיאוגרפי משותף..

עובדה זו נותנת לגיטימציה ל"דיקטטורה של החברה".  כמו במקרה שהחברה החליטה שנחגור חגורת בטיחות , כי כך נשרוד טוב יותר, ואין היא  מניחה את ההישרדות לפתחנו  "ירצה יחגור לא ירצה לא יחגור" . החברה כופה את חגורת הבטיחות על חבריה ומי שלא נענה לה וקנס. בדרך דומה פועל החינוך הוא משרת את החברה בכך שהוא מעביר את הצעירים בה תהליך סוציאליזציה שבו הצעיר לומד את חוקי החברה ואת הויתורים שעליו לעשות על מנת ליהנות מהיותם חלק מחברה ,וזו מעניקה להם הטבות במידה ויעמדו בדרישות החברתיות.(הטבטת ליוצאי צבא, הנחות לגמלאים ..)

הסרטים על יפאן מלמדים  שהדברים החשובים בעיני היפאנים, אינם עולים בקנה אחד עם היעדים של החברה בה אנו חיים.בעיקר אם מדובר בחברה היהודית.

 כבר צויין לעיל שהחברה היפאנית איננה שוויונית, ושהשוויון נכפה עליה עם הכיבוש האמריקאי ב-1945  היפאנים  אימצו את הדמוקרטיה על מנת לשקם את ארצם ההרוסה ,והם אכן הצליחו מעל למשוער, הם העמידו יעד  להישגים טכנולוגיים והצליחו להצעיד את ארצם למקום השני בעולם מבחינה כלכלית.

הפריחה הכלכלית הצליחה משום שהיפאנים ויתרו על החופש האישי, עבדו סביב לשעון והשיגו הישגים כלכליים ניכרים. אבות לא הכירו את משפחתם כי היעד היה לעבוד , לעבוד ולעבוד, הילדים מנגד נצטוו ללמוד, ללמוד וללמוד .
לשם מה נדרשו הילדים למאמץ לימודי כל כך מפרך? על מנת להגיע לרמה בה יוכלו  לסגור  את הפער הטכנולוגי העצום שיפאן לקתה בו עד מלחמת העולם השנייה. הכבוד הלאומי היה בבעיה  לאחר ההפסד לאמריקאים, הפסד שלימד אותם שתרבות שלמה שחונכה ללחימה לא עמדה במשימה. הכבוד בתרבות היפאנית משמעותו שאין מקום לכישלון ומי שנכשל אין לו מקום בחברה , לכן היו  לוחמים יפאנים שלא חזרו לבתיהם אחרי התבוסה לאמריקאים מחמת הבושה.

היפאנים הם עם שקידש את הלחימה ואכן דורות רבים הייתה יפאן ארץ כובשת שמעולם לא נכבשה. יפאן

נדרשה לכיבושיה משום שארצה ענייה מאד במחצבים ולכן היא נהגה לכבוש את שכנותיה : קורייאה, סין, רוסייה על מנת לשדוד מהן  פחם, עץ ומתכות. ההפסד לאמריקאים במלחמת העולם השנייה שבר את הדימוי העצמי הגבוה שהיה ליפאנים בעיני עצמם כלוחמים.מה שהוליד מאמצים  ל"כיבוש" הישגים טכנולוגיים שהתחרו עם התעשיות החכמות הקלאסיות של שנות החמישים בעולם.

עד מלחמת העולם השנייה היו הגרמנים בעלי ההגמוניה על תעשיית העדשות ותעשיית המכשור האלקטרוני,  היפאנים קראו תיגר על הגרמנים בייצור עדשות ו"כבשו" את השוק של מצלמות מכשירי וידיאו ונספחיהם. רבים מאלו שנולדו בשנות השבעים נולדו לעידן של מיכשור יפאני ששלט בשוק האלקטרוני.  היפאנים התחרו עם האמריקאים ו"כבשו" את שוק הרכבים ביצרם מכוניות חסכוניות יותר. נזכיר שוב  שיפאן חסרת מחצבים (ראו מה קרה ברעידת האדמה האחרונה לכורים האטומים שלמרות הסכנות הידועות מראש והמקרה של צרנוויל, יפאן לא ויתרה על הקמתם, ומדוע? כי ליפאן אין נפט והיא מעצמה תעשייתית שלא יכולה להיות תלויה פוליטית בארצות המפיקות נפט שניצלו זאת לסחטנות בעבר.) וכדי להשיג משאבים אלו היו  בפני היפאנים שתי דרכים או להמשיך כבוש את המדינות שיש להן מחצבים כמו שנהגו בעבר, או  לייצר מוצרים "חכמים" בעלי ערך מוסף גבוה (צ'יפ קטן וחכם עולה פרוטות במשקלו כחומר גלם ומחירו לצרכן גבוה ביותר בשל החכמה האגורה בו) ולכבוש את השוק העולמי . אלא שמוצרים חכמים  דורשים אנשים חכמים ולא לוחמים עזיים. אנשים חכמים הם תוצר של מערכת חינוך "חכמה".

היפאנים שהיו לוחמים בתרבותם הפכו את המלחמה הפיזית המסורתית למלחמה כלכלית. הכלים היו דומים בשתי הצורות צריך היה להתמסר באופן מוחלט כדי להצליח. צריך היה להמשיך לחנך ילדים לצייתנות, ולקבלת מרות החברה והמבוגרים שבה. וכך נוצר מצב שבמאבק להצלחה לא היה מקום לסובלנות ולקבלת כישלונות היחיד, חברה "קרבית" מאמינה שכישלונו של היחיד פוגע בהצלחת החברה כולה, ולכן יש להוקיע את הכישלון מקרבה.

מה שראינו בסרט "המיליון החסר" הוא דחייה חברתית שנעשית ע"י הפרט עצמו שחונך לאי סובלנות לכישלון. המסרים של החברה הבהירו ליחיד שאין  מקום לכישלון שלו , ולכן אין לו כאדם מקום ביניהם. אותם בני נוער שאכזבו את משפחתם ואת החברה בה הם חיים, מסתגרים בבתיהם כדרך להעלם מעיני החברה, ובכך הם חוסכים לעצמם את הבוז התמידי בו הם אמורים לחיות. היחידים שנושאים בעול הבעיה הם ההורים שגם אליהם אין לחברהסבלנות או  אמפטיה וגם הם מוגדרים ככישלון משום שבניהם נכשלו.

חברה לוחמנית היא חברה שאין מקום לבינוניות ולכן רק החזק והמוצלח  זכאי לתגמול חברתי, כל השאר אמורים ל"העלם". דרך הענישה הקשה ביותר היא הבוז (השקט האלים) וזה גם מה שחוותה הילדה בסרט "האיסור להיכשל" שכישלונה מתחיל בעובדה שהוריה התגרשו. ביפאן אין סובלנות לפריטים שהעדיפו את אושרם הפרטי על פני הקמת משפחה –משפחה ביפאן היא מוסד כמעט מקודש ולכן מי שבשם טובתו האישית בחר להתגרש והרס את מוסד המשפחה צפוי לבוז של החברה, גם אם הילדה לא הייתה אחראית למעשי הוריה. עבור החברה הילדה מהווה מטרה לבוז על מנת ללמד את כל השאר כמה לא רצוי להתגרש וכך הופך בית הספר לגיהנום הפרטי שלה. לילדה זו אין שום סיכוי להצליח בלימודים גם אם נולדה גאון וזה בדיוק מה שמבקשת החברה לשדר לחבריה דרכה. –במילים אחרות החברה מצהירה ש"ככה יעשה למי שאינו מציית לחברה.....וככה יעשה למי ששבר את מסגרת המשפחה".

הסרט "החינוך העירום" מביא את הדרך בה מנסים הורים רבים לעקוף את הקושי העתידי בתחרות. הם עושים זאת בדרך של חיזוק פיזי בגיל הרך דבר שלדעתם יעניק לילדים יכולת הישרדות גבוהה יותר לקראת המטלות הקשות הצפויות להם כתלמידי בית ספר. אנו רואים בהמשך שהלימודים אינם הנאה ואין כוונה שיהיו כאלו!. בעינים ישראליות לא היינו חושבים שילד זקוק לכושר פיזי כדי ללמוד, אבל מהסרט אנו למדים  שביפאן זה בהחלט נחוץ, כי כמות השעות שילד צריך להיות במסגרת בהחלט דורשת גם כושר פיזי גבוה.  הלימודים ביפאן הם  עינוי ויש מי שהופך אותם ליותר מענים על מנת למתוח את כושר הסיבולת עד כמה שאפשר יותר. ראינו  בתי הספר משלימים לתינוקת ראינו בתי ספר ל"חרשנים" של סופי שבוע , ראינו  שינון אין סופי של כמויות חומר בלתי נתפסות. הביקורת על שיטת השינון של הרופא (שכבר הוזכר לעיל )  שמתלונן על השכלתו בשפה האנגלית, איננה מונעת ממנו לשלוח את ילדיו ל"חינוך העירום" שעובד באותה שיטה שעליה הוא מתלונן. וכאן שוב אנו נופלים למלכודת של העיניים המערביות , כי אנו מצפים מהרופא שהשמיע את הביקורת ,יעשה מעשה וישנה את הקיים!! אך זו טעות כי  היפאנים לא חונכו למחות או לשנות. החינוך היפאני  מאמן  את הילדים לאורך כל חייהם לציית ולא למרוד. שיטות החינוך היפאניות אינן שונות משיטות החינוך הצבאיות הישנות, שהרי היפאני היה מאז ומעולם חייל פעם חייל בשדה הקרב הגיאוגרפי, והיום חייל בשדה הקרב הכלכלי. אין שום הבדל בין כיבוש פיזי של מדינה לכיבוש כלכלי של מדינות.

היפאני חי בתרבות המקדשת את ההתאבדות ב"חאראקירי" ז"א כאשר לוחם נכשל הוא מקבל את הזכות להתאבד ולא להיענש בבוז החברה. תרבות כזו מזמינה מליון נערים שנכשלו ל"אבד" את עצמם בביתם מבלי שאיש יראה בכך פסול, ההפך הוא הנכון , "נכשל" שהיה מעז להראות פניו בציבור היה נחשב לחריג.

בתרבות כזאת החברה היא זאת שדואגת שיהיו מוסדות שיחנכו להמשך הערכים של כיבוד אבות המשפחה ושל צייתנות וסדר. כולנו מתמוגגים מהניקיון והסדר ביפאן ועל תפארת הגינון והעצים הננסים היפאנים, כולנו שוכחים עד כמה הגינון והעצים הננסים הם לא טבעיים ,ועד כמה הגנן מסרס ומכופף את ענפי העץ לתוכנית שלו.  דרך חשיבה שרואה את הסירוס והכפפת הטבע לתוכנית חברתית יכולה בלי נקיפות מצפון לעשות זאת גם לילדים מתוך אמונה  שיגדלו בדיוק על פי התבנית המצופה ולטובתם. אם יש צעירים המסרבים לכפוף עצמם לתבנית שעוצבה עבורם או שאין הם מסוגלים לכך עדיף שיכחדו !!!!!. בעבר עודדה התרבות התאבדות ב"חאראקירי" והיום ממשיכים באותה דרך,  עידוד סמוי להעלם בחדר לשנים או להתאבד ממש מאפיסת כוחות כתוצאה מעבודת יתר שנקראת "קראושי" .

לסיכום
החברה היפאנית והישגיה, כבודה במקומה מונח ועל חבריה יהיה להחליט אם הם ממשיכים בדרך זו או לא .אך דרכם של היפאנים איננה  יכולה להיות מודל חיקוי לחברה הישראלית היהודית.

החברה היהודית מקדשת קודם כול את החיים 
1. היהודי יאבק על כל שנייה שניתן להאריך את חייו, קרובים יקראו תהילים למנוע מהפרט להסתלק מהעולם הזה, ולא משנה מה גילו או מה קושי מחלתו.

2. היהדות אוסרת חד משמעית על התאבדות. המתאבד נענש בעונש חמור ביותר בכך שהוא נקבר מחוץ לגדר ז"א מי שמתאבד ביהדות איננו זוכה להיקבר בתוך בית הקברות וזו נקראת "קבורת חמור" ז"א הוא יקבר כמו בעלי חיים שזהו עונש חמור ביותר.

 לכן על אף העידוד והתמריצים הגדולים שיש לחברה הישראלית יהודית לאלו שלומדים, החברה מסייגת את המאמץ לגבולות הפיזיים והנפשיים של הפרט וכישלון הוא חלק מהחיים ואין הוא סיבה  להתנתק מהחברה, והחברה  תסייע לפרט להתגבר על כישלונו בכך שתפנה את כישוריו לאפיקים אחרים בהם סיכוייו טובים יותר להצליח. זו הסיבה שעלינו להצטער על סגירת בתי הספר המקצועיים שאפשרו בעבר הצלחות מגוונות , הרחבה במאמר: שחף, דליה( 2010).החזרת החינוך הטכנולוגי כדרך למזער את האלימות בבתי הספר.

במילים אחרות היפאנים וגם הקוריאנים אינם מודל לחיקוי בעבור החברה הישראלית  בה החיים קדושים מכל הצלחה  ומכול כבוד . .  

על פי השקפת עולמו של היפאני  הצלחה זו הדרך היחידה הנכונה גם אם הילד לא יצא חי מזה. על פי ההשקפה היהודית עדיף ילד חי ובריא מילד מצליח.
ולסיכום
חשוב שנעמיד את תפקידו של ההורה כמגן על חייו ונשמתו של הילד בפני החברה ומפני עצמו. זה תפקיד ההורים . כך שהורה שאינו עושה כל מה שביכולתו כדי לסייע לבנו לשרוד מועל בתפקידו . הדרך היהודית רואה הישרדות כסלילת הדרך לבן למצוא את מקומו בחיים ולא לשמר מעמד מסויים, לכן לא מוצדק על הגישה היהודית לגרום לילד סבל על מנת לשמר מעמד חברתי, ואסור לרדות בילדו על מנת לזכות בתהילה , כמו אותם הורים שרצים עם ילדיהם לאודישנים שונים שיביאו לעצמם תהילה וממון דרך בנם-צורה זו שבא הורים מנצלים את ילדיהם למטרות שאינם משרתות את הילד אלא גורם חברתי אחר נחשבת לחינוך אלים.

שאלות מנחות לצפייה בסרטים